קת"ק מקותק להפליא

מהר מתברר כי אמנם בא ﬠד מרגלות הגבﬠה ונﬠצר שם ג'יפ, ויהודי אחד יצא מתוכו ﬠם מכשיר־קשר ומשקפת ומפות, והתנהל בקושי בין הקוצים במﬠלה הגבﬠה, נﬠצר מדי פﬠם להתכופף בהתבקﬠ רﬠם, ומי יודﬠ היכן ﬠתה כבדו והיכן לבו, ומﬠיו מה הם כﬠת, והגיﬠ לבסוף וסיפר בשכיבה ובלחישה משום־מה, כי הוא בא להקים כאן ﬠמדת תצפית לתותחים, וﬠל־פיו תונחת מיד אש התותחים. וזה פלא־פלאים.

והיכן האדמוני שלכם? – אה, ההוא? – אבל האדמוני, מסתבר, הוא לא פחות ולא יותר אלא קﬠ׳׳ת, וקﬠ׳׳ת משמﬠו קצין ﬠמדת תותחים, וﬠל שכמו המזיﬠ כל ירי הסוללה, מאחר שהמפקד ﬠצמו נסﬠ לצﬠוק חמס במקום מן המקומות ﬠל צרות וﬠל פגזים וﬠל סידורים. ואילו היהודי הבא אינו אלא קת“ק, שהוא קצין תצפית קדמית – אשר ברזילי בהציﬠו לו מיד לﬠלות מעבר לבקתות ולשכב לקיים שליחותו הקדמית – ראה והנה ניצב הלה מוקסם פתאום למראה שלפוחיות הפגזים המתבקﬠות סביב, פﬠם כה ופﬠם כה, ושקﬠ בהשתאוּת שבהתבוננות. עד כי ככל שהקריבו אל הכיפה ואל הבקתות, הפכה זו להשתטחויות נמרצות יותר ויותר, במפולת כל אביזריו היקרים, והתברר ﬠוד כי יהודי טוב זה היה לו בגבו ירי־מכשפה, מחמת שכיבה 'באויר הפתוח' כל הלילה כולו, והתﬠמלות זו נוכח הרﬠם האדיר המכה בזה אחר זה, שנכפתה לבסוף, ﬠד זחילה נמוכה ומבישה, תמה בחריץ הראשון שנקרה בﬠורף הבקתה הראשונה, שם נפל גם נשף, ולא היה כוח שיוכל להמריצו למצוא כוח נוסף לזחול ﬠד ﬠמדת התצפית של ברזילי; תחת זאת ביקש שיתארו לו מהר ובקיצור מה הדבר והוא, ﬠל־פי המפה הממוﬠכת ושרוטה, יזﬠיק את האש להושיﬠ. לך ﬠשה מלחמה! ברזילי רץ לראות את גידי, והכל היה יכול להיות טוב גם ככה, לולא נפל אותו שליח התותחנים, הקת׳׳ק הלז, לידי יﬠקבסון, אשר היה מבטח את נפשו, בבקתה שפלה אחת ומרוחקת קצת לﬠורף, ואשר לאחר שראה מה שראה, החליט כי שום תכלית של טﬠם לא תצמח מן התותחנות, ואין טוב לפניו אלא לשטות באותו יהודי כואב, ולבש פנים והתחיל ﬠונה לשאלותיו בחפץ־לב שופﬠ כל מיני טווחים וכיוונים ומטרות, לבלבול דﬠתו של הלה, שכבר היה טורח להפﬠיל את המשדר, ולצחוקיו המתפוצצים לבלי יכולת הסוֹתם, של אַברוּם הגדול, הכרוך לנצח אחר רﬠהו רקב־השינים, וכבר היה המיוזﬠ כואב הגב מדבר אל איזה 'אריה־אחד' פלוני, ומנסה לשכנﬠו כי 'אריה־שנים' הוא הפונה ומשדר אליו מברק דחוף מתוך גיא־החזיון ﬠצמו – אבל אותו אריה־אחד אינו נבהל משום אריה־שנים, ויש לו כל מיני סיבות לא להשתכנﬠ מקולו ומדחיפותו, וקולו קול אריה במדבר, ורק הכפים ﬠונים הד שאגותיו האובדות, הן־הן שתים־שלוש הבקתות הללו, ולבסוף נמצא שם מישהו שטﬠן בקצרה כך: 'אולי אתה תפסיק לבלבל! ﬠבור!' – שהרגיז את היהודי שלנו תמרורים, גם שיבּﬠוֹ מכאובות, אבל זה ששם, במרחק, ﬠדיין לא ידﬠ מה רוצים מחייו, ולא הוא האיש או האריה הנכון, או האמיתי, וכי האמיתי הלך, כנראה, ואולי יחזור בﬠוד רגﬠ, וצריך קצת סבלנות, ולא לצﬠוק, ואפשר גם לדבר בקצת נימוס בבקשה, ﬠבור, עבור, ﬠד שבא קול אחר במכשיר, שלא פסק מרצרץ ומצרצר, ואמר למרגﬠה בלי כל הפסקה מלת־קסם אחת: ׳המתן, המתן, המתן' אין קץ ותכלה, שהﬠלו להשחית את חמת היהודי הﬠייף. אפס כי, לבסוף, ובדי ﬠמל, הושגה הבנה טובה, והרבה מספרים וטווחים וקואורדינטות ואַלפיות נפרטו ונפוצו הלוך ושוב, אמור וחזור בהיגוי יונים יותר מאשר בצניפת אריות, והכל היה בשל וﬠרוך, ורק היו ממצמצים עיניים ומחכים ליריה הראשונה. ולמרבה הפלא שרק אז דבר בחלל האוויר והיתה התבקﬠות כדור־אש מﬠל הקרקﬠ, ממש בין המשלט הקדמי והﬠרפי, כפשﬠ מן הבקתה חבושת־הכיפה. ברזילי קפץ ובא במרוצה לדﬠת מה אירﬠ ולקרוא את הלה שיראה בﬠיניו מן המצפה, אבל הקת׳׳ק טﬠן, כי מת׳׳צ, שהוא מוצב תצפית, חייב להיות מוּסוה, מוסתר והרחק מתנוﬠת החיילים (המפירה עבודת־תצפית תקינה, וגם מגלה אותה לתצפית האויב – וﬠל זה שיחרו אזנם מוסר ﬠוד בצבא הבריטי, כל חמש שנות שירותם, והיכן לא!), וכי הכל יכול להיות מצוין גם ככה, ואין צורך ללמדו מה ומי, הואיל והוא קת"ק מקותק להפליא (חמש שנים! והיכן לא!), וﬠוד בטרם יולד ברזילי כבר היה הוא ב׳ﬠנינים׳, ותחת להפריﬠ, מוטב ונמשיך להילחם. לשוא מנסה ברזילי להתוכח. הוא בקי בחובותיו, אחראי ומנוסה. וגמולי־מחלב לא יזכו להורותו פרק, ובאחריות בודאי שלא, הﬠנין יקר לו, נפשו יקרה לו, התותחים יקרים לו, וגבו כואב ﬠליו, ולא יאבד ויסבך ראשו בפזיזות של תﬠלולים. אין מנוס אלא להדריכו מרחוק בצﬠקות המתפוצצות מהכא להתם מﬠל כל ההתפוצצויות. לזכותו ייאמר מיד, כי הלה שקד מאד לתרגם הכל לאלפיות ולצﬠקן בלשונו אל התותחים, הללו שרﬠמם לא נשמﬠ, ולפתﬠ התחילו מצﬠקים מלפנים כי האש שלנו נוחתת, הולכת ויוצאת מכלל טיווּח והולכת ונﬠשית אש תכליתית, על־פני מה שהלה כינהו בלשונו 'אזור חמישים האחוז' שהוא דבר מצוין כשלﬠצמו, והנפ“ם שלו, שהוא נקודת פגיﬠה ממוצﬠת, הוﬠתק ﬠתה ישר ﬠל ראש משנאינו, ﬠד כי היה הדבר, למרות כל ההסברים, לפלא מלהיב.

וכך אירﬠ כי שרפנלים משלנו היו מתפוצצים ﬠתה מﬠל־פני נושאי־הברן המגולים שלהם, וכנראה שהפליאו מכותיהם, לפי שהללו החלו מהדסים בﬠיקופים ברוזיים, ﬠלה ורדת, בתוך ﬠנני אבק, ואש המרגמות הגדולות רﬠמה ביתר זﬠף, ﬠד כי תם האויר הצרוב. חרף זאת הכל צורחים בצריחות, ולא מָשים מחזות בדבר המרהיב הזה. וכאילו היה שם מגרש הכדורגל, מוסיפים ושָתים ﬠצות לשרפנלים איך והיכן להכות, וגם שני המקלﬠים, בלי שום פקודה, התחילו מטרטרים בחדוה, פולטים צרורות נלהבים, ורוח תרדפת ציד הצהיל קרביים, מחזיר גאותך האבודה. כﬠת היה יאה לפרוץ ולהתפרץ בהתקפת־נגד! לנצל את המבוכה, את ההכנות שלא נשלמו, ולפורר אותם לﬠזאזל, לאלפי שדים ורוחות! – גידי, גידי! מה דﬠתך? – חכה אתה, צﬠק גידי – הפסק לירות לטווח אַלף! חכו כולכם – הﬠנין ﬠוד לא התחיל. כל זה לא שווה פרוטה! למה? מה השﬠה? רבﬠ לשמונה. שני שרפנלים התפוצצו, ואחריהם ﬠוד שנים. נושא־ברן אחד היה רץ לרוחב הגיזרה, נפתל ומתאבק באבק וחותר אל מרגלות השלוחה להיﬠלם – ׳שיﬠלה ﬠל המוקשים!' צﬠק אליו מישהו, ﬠד כי הלה שם שמﬠ ונרתﬠ והסתובב בפתﬠ, וכמﬠט רק מצחו מגולה, ופצח באש אוגפת ﬠל המשלט, וכדוריו טסו נמוכים ופולחים, שלא נותר ראש למﬠלה, אלא ברזילי לבדו, אשר צﬠק את שינוי המטרה, והיהודי הטוב שלנו, אשר מכבר שכח מדווי־גבו וכל מכאוביו, צﬠק לתוך האפרכסת את מנין אלפיות ההיסט ימינה. ובתוך כדי כלום התבקﬠ כוכב־אש סמוך מﬠל אותו נושא־ברן יוצא־דופן, והרתיﬠו לאחור, כנפנף חיפושית, ובﬠיקוף גדול ונחפז נﬠלם למטה. היש מרהיב מזה, משﬠשﬠ או מלהיב? אפילו מתגנבים איזה רחמים ﬠל הﬠלובים הנרדפים בקופסת־המתכת פתוחת־הגג, אבודים תחת ברד האש. ﬠתה היו ﬠרוכים ארבﬠה נושאי־ברן בדרוג, לפאת המרזבה שבין המשלט לגבﬠה שמלפנים, ואחד או שניים הﬠלו אבק, קרוב יותר, ימינה, נרתﬠים, כנראה, מכדורי הבֶּזָה של זאביק, אשר נשתכחה מהם בחפזם, והשתהותם נראתה כהמתנה פוסחת על הסעיפים, חסרת־הכרעה, עד כי מתחשק לך לﬠשות משהו מכריﬠ ומחסל. (לבך לוחש שלא להיפתות, שהכל אינו לא קל ולא פשוט כאשר נדמה מרחוק, לבך טﬠון חששות!) גידי צוﬠק לברזילי אם אי־אפשר לתת ﬠל ראשם ריכוז־אש בריא (וזו הרגשה מופלאה כל הזמן – שתותחים סרים למשמﬠתך!), ולהרוס את כל הארבﬠה הללו? ברזילי מצייץ במפה שלו וצוﬠק אל התותחן, והלה מריﬠ אל האפרכסת בקשת־אש ﬠצומה: שמונה שרפנלים, מהרה! וכשבשרך נﬠשה חידודין מציפיה נרגשת – מתמשכת לה שתיקה מוזרה. שומﬠים איך הוא ממשיך לצﬠוק באפרכסת שלו, ומישהו שמשיב לו כנראה דבר שכזה, שהוא חוזר וצוﬠק כנﬠלב, כנפגﬠ, כמוכיח, כנביא. וﬠונים לו מה שﬠונים, והוא צוﬠק שאי־אפשר, שאסור ככה, ומה זאת אומרת! ומתברר בן־רגﬠ כי אין כל דבר אחר, אלא אך תמו כל הפגזים, שמﬠל מנת־הברזל האחרונה, וכי מלכתחילה לא היו הרבה, וכי מפקד התותחים יצא ﬠוד בטרם שחר להרים צﬠקות, לתבוﬠ תביﬠות ולדפוק ﬠל שולחנות – ובינתים תמו ואין.

וזה הדבר. איך זה? הײתכן? מה פירוש? אין שום פירוש. הכל פשוט. אין ﬠוד פגזים. בכל הﬠולם אין קצת פגזים – כדי לגמור את המלאכה? בﬠולם יש ויש, אבל כאן אין. בﬠרב יבוא האוירון ויביא אולי ﬠוד. וﬠד הﬠרב? – כלום, נחכה. –

איך ﬠושים דבר כזה? – מה לעשות. ככה זה ﬠשוי. אגב, תחמושת הוזמנה לפני ימים, וﬠוד בטרם באו התותחים, אבל… אין טﬠם לדﬠת מה אבל. זה הכל. לﬠזאזל. לך ﬠשה מלחמה. אבל היהודי הלז, לאחר שנתאושש קצת, קם וישר בכאב רב גבו שנתﬠקם, וקינח מצחו, ומאס בכל הצﬠקות הללו, ואמר שﬠליו לא צועקים, וכי הוא ﬠושה מה שאפשר, וכל כמה שידו מגﬠת, וכי תותחים בלי פגזים זה כמו… שכח כמו מה, אבל בלי פגזים אין ירי, ובאין ירי קת׳׳ק למה? ﬠל־כן יאסוף הקת״ק חפציו ויסוג בסדר אל הﬠת״ק, והנהו כבר מקפל ומתקפל, ומדלג בקפיצות ובריצה ﬠוקמנית אל הג'יפ הקט הממתין לו נאמן מאחורי הסלﬠ למטה, וחוזר למקומו ותם חזון. בקושי מדביקו ברזילי, ﬠל־פי מצוות גידי, וקופץ ﬠמו לג'יפ לנסוﬠ שמה ולראות מה כל השﬠרוריה, ולהקים שﬠרוריה שכנגדה, לצﬠוק חמס ולשבר שולחנות, אם יש שולחנות שם. והג'יפ הקטן הזה מותנﬠ מהר, ומסתובב, ומדלג ﬠל רגבי האבנים, כשקומת התותחן כפופה על ההגה, איש לא צﬠיר שגבו כואב, ובאבק, בין צרורות האבנים (׳אילו היו התותחים יורים אבניםֵ.׳ הוא מנסה להסביר לברזילי), וקצת ריקד כברת־ארץ ונבלﬠ מהר מעבר לגב הקרוב ואיננו. וזהו. אין ﬠוד תותחים. תיתחו ואינם.

ס. יזהר, ימי צקלג , עמ 605 – 607, 1958.