יום יום במגרש הרוסים

אולי גם זה נשמע כבר ישן ומיושן. ואולי נשמע כדברים קטנים לעומת הדברים הגדולים שקורים סביבנו.

כי למי יש עוד סבלנות לשמוע איך יום יום ב"מגרש הרוסים” בלב ירושלים נחקרים אנשים. איך יש שם צינוק (מטר וחצי על מטר וחצי) ויש שם ”ארון" (תא צר בגובה אדם). ויש שם גם "קבר” (60X80X110 ס”מ). ואיך מכניסים לתוכם את הנחקר לזמן ממושך. ומוציאים אותו שבור ומגואל בצואה, ומלבישים עליו שק ומכים אותו עד הישברו. אז מחתימים אותו על הודאה, כתובה עברית שאיננו מבין.

איך יום יום ולילה לילה נחקרים שם עשרות אנשים, וגם נשים וגם קטינים, מי שאינו מאמין יחפש וימצא ויקרא את חוברת ”בצלם" (יוני – יולי 1990). דו"ח התלונה שלהם הוגש לחקירת המשטרה. וכמו תמיד ”החקירה טרם הסתיימה”.

לא נוכל לומר שלא ידענו. הכל בשמנו ובהסכמתנו. הכל לפי החוק. הכל לשם הביטחון. והכל למען ירושלים ולתפארת מדינת ישראל.

אלמלא ש"הצינוק”, "הארון”, ”הקבר” וגם "השק” – גדלים לבסוף. ואפילו מרחיקים לכת. והמרחק בין חקירות ”השק" בתאי המעצר, ובין התפרעויות ה”מוות לערבים" ברחובות – אינו גדול. והקשר בין שילוח הפחד והשנאה הזאת ובין שילוח טילי הפחד והשנאה – הוא בדיוק הרטוריקה של אספסוף הפחד והשנאה.

כשיגמור העולם למגר את משטר הרודן בעירק – ויחזור אל גבולנו ללחוץ עלינו להתחיל לזוז לעבר פתרון הפחד והשנאה, פתרון שפחדנו ושנאנו לשמוע עליו מרצוננו הגאה.

יזהר סמילנסקי, עתון 77, 23.2.1990

 

בואו חשבון

מה עוד משותף לנו ולהם (הם – המתנחלים בשטחים; אנחנו – יריביהם)?

במה שהם מתפארים – אנחנו מתביישים. מה שנראה להם כבטחון – לנו נראה כחרחור מלחמה. מה שנראה להם כצדק בהתגלותו – נראה לנו כעוול צועק לשמיים (ראה הכפק ביתא, ראה הכפר תורמוס־עיא, וראה, וראה, וראה…).

להם בראש־הכל – העפר, ולנו – האנשים. הם מוכנים לתת ולקחת חיי אנשים בעבור העפר, ואנחנו מוכנים לתת עפר כדי לחסוך חיי אנשים.

הם מתהלכים באגואיזם לאומני, דורסני ועבה־עור – שצמח על גבי פחד מיתולוגי – וההומאניזם שלנו צומח על־גבי תקווה למשא־ומתן הדדי, אפשרי.

לפי תפיסתם יש כאן סכסוך חסר־סיכוי בין יהודים לערבים. לפי תפישתנו – סכסוך בין בני־אדם, עם סיכוי לפשרה.

לכאורה כולנו נושאים אותו הדגל, מדברים אותה השפה, ומצטטים אותם כתבים עתיקים, ולמעשה – תהום.

ההיסטוריה היהודית יודעת איך מקרב שלומי־אמוני־ישראל יצאו גם זיופים, נביאי שקר, מבשרי שקר, מטיפי שקר ומשיחי שקר.

והלא מה שהם עושים שם כעת הוא זיוף הציונות, זיוף ההתישבות, וזיוף בשורת היהדות – וזה זיוף חיבת־הארץ וזיוף אהבת עם־ישראל – מפני שהם דוחפים אותנו בכל כוחם ובכל מאודם אל המלחמה הבאה, הגדולה, הכללית, הנוראה, שכמוה עוד לא היתה מעולם.

הכל היום בסכנה בגללם: תקוות ישראל, תחיית ישראל, ושלום ישראל. הנה הם שם, מתרוצצים על ההרים ההם וגפרורים בידיהם החמדניות, ולא ינוחו עד אם הדליקו את הארץ, ואש תאכל סביב סביב – אם יניחו להם.
העם השלישי

"חיים כאן שני עמים, והשנאה היא העם השלישי" (מנשה קדישמן)

ובדיוק כך: בין הים והירדן יושבים יהודים ויושבים ערבים ומסתובב ביניהם גם העם השלישי הזה – חלקו ערבים וחלקו יהודים – והוא עם השנאה.

ולא ינוח ולא ישקוט העם השלישי הזה, עד אם כילה ולא השאיר בארץ לא יהודים ולא ערבים, אלא רק את שנאת זה את זה, והכל יהיה שנאה.

אם לא נקום היום לעשות משהו – כעת עכשיו.

יזהר סמילנסקי, דבר, 10.6.1988