איך אפשר לבוא אל אמא שבנה נפל במלחמה ולומר לה שחבל, שזו היתה מלחמה מיותרת, מלחמת שווא, וסתם מלחמה שנﬠשתה בגלל קוצר ראייתם ובגלל אטימוחם ובגלל אנשים ששמﬠו להם ורצו בכל כוחם אל המלחמה שלא היתה מוכרחה – איך נוכל לומר לה דברים כאלה? וגם אף אחד לא מספר באמת מה היה לו בﬠצמו. אף אחד לא יכול לﬠמוד בזה. ורק סחור סחור, ורק כדרך כלל, ורק בשמות הפלגה, כמו, היה זװﬠה והיה קשה או היתה אש תופת או היה לא סימפטי, מאד לא סימפטי, ואף אחד לא מספר במפורש מה באמת היה שם ﬠד כדי שהוא ושומﬠיו יצטמקו בשומﬠם ומﬠיהם יתהפכו ובקושי ינשמו ובקושי יבלﬠו, אף אחד לא יודﬠ או לא מﬠז, או אולי רק דל כוחו, למצוא ולומר. ומח נשאר? שוב שהיה קשה, או זוועה או אש תופת, או דיבור שטוח כמו, ופתאום התלקח הטנק, מה זה ופתאום התלקח הטנק, למה לא מספרים מה באמת היה, מה שכל חייו יישאר מצולק בו ולא יוכל להתﬠלם ממנו גם לאחר שיﬠברו שנים, כשהכול כבר רחוק והיה מזמן, מה זה באמת כשהטנק מתלקח ומתחיל לבﬠור ואחד קופץ ואחד נשרף, ומה זה נשרף, איש אינו יכול לאמור את הדברים הגדולים באמת, ורק מנסה להיפטר מהם ומלחצם או להפכם לאותו צרור אמירות מוכנות שכולם יודﬠים למה הן שייכות, בלי לפרט ובלי להסתבך ולספר רק מלים מוכרות. מרופטות כנﬠלי בית. כאילו אפשר לספר במלים מוכרות דברים נוראים שמﬠבר כל מוכר, ולהשאר רק במלים כמו מה אומר לך, מה אספר לכם, וגם כמו לזה אין לי מלים, ותמיד ﬠם שמות התואר המצלצלים וﬠם כל מיני המלים הﬠתיקות, כל מיני מלים מן התנ׳׳ך או מן הסידור או מביאליק, מלים שכאילו מﬠניקות מﬠמד יותר חשוב ויותר ראוי לרגﬠים הגדולים והנדירים שהלשון הרגילה אינה יודעת ואין בכוחה וקופצים אל המפלצתי ואל הזוועתי או הפלצותי או השטני ואל התופת, כשרוצים לומר את הרגע המיוחד הזה שבו מתפוצץ הטנק יחד עם חייך, כשהכול בבת אחת מתלקח ומתפוצץ, ואיך באותו שביב הידיעה האחרון שאתה עוד יודע, לאחר שחזרה אליך ההכרה, ואתה יודע בכולך שזה כבר קרה ושזה זהו זה, יודע מעל כל כוחך ומעל כל ידיעותיך ומעל כל אימוניך ומעל כל סיפורי חבריך, ופתאום זה הרגע הזה שבו יודעים שזה המוות ולא מאמינים שזה הוא. ואנשים אינם יכולים לספר, לא רק בגלל מחסור במלים הנכונות אלא גם מפני שזו פגישה אינטימית לא פחות מכל פגישה אינטימית שלא מספרים עליה, ואולי גם יותר ממנה, אולי.
ס. יזהר, גילוי אליהו עמ' 164 – 165, 1999
ס. יזהר חוזר 