רקויאם לרפ"י ותקוות־מה לבאות

צר לי על רפ"י. לא מפני שבחייה הקצרים היתה כולה מתום ומום לא היה בה. דבר אחד מכל מקום היה בה יפה: שלא היה בידיה הרבה חוץ מרﬠיונות אחדים; התﬠוררות נﬠורים ומלת קסם משכרת "תמורה". חוץ מאלה היתה ﬠנייה בכל: באנשים, בנכסים, בכסף, במפﬠלים, בﬠתון, ובמה לא.

משהו מﬠודד ומﬠורר היה בכל כנס של חבריה. שתמציתו היתה מﬠין: אי אפשר ﬠוד במה שהיה, בואו ונתחיל אחרת.

הגיל הממוצﬠ היה בין שלשים וארבﬠים. האנשים באו מאמצﬠ ﬠשיתם. בבשלות רעננה. הדיבור היה שואל לﬠנין. הנכונות לצאת ולﬠשות היתה סוחפת. סוחפת ﬠד כדי כך שלא התﬠכבו ﬠל אמת ﬠצומה אחת שהיא לבסוף שניצחה: כי ההולך להקים מפלגה אינו צריך לא רﬠיונות נכונים, לא בקורת נכונה, לא חדוות ﬠשייה, לא שותפות לﬠשייה זו ולא הכרה בצדקתה – אלא שקי זהב.

ומי שאין לו שקי זהב אל ילך לבחירות. וזה הלקח הגדול והחשוב מכל. והמופת הגדול לאמת גדולה זו – במפלגה הגדולה מכולן.

כﬠת מדובר ﬠל איחוד פוﬠלי ישראל. שלוש מלים גדולות, שדלקו כגחלים תקופה כה ארוכה בייחול כה מפﬠים. צלצול מלים אלה כﬠת נשמﬠ כמשהו אחר. ואל אחטא בשפת, לא כראשיתו של שינוי מﬠורר, אלא כﬠיצומה של שמרנות אדוקה.

האמנם יש שם מי שמאמין באמת ביותר מזה? או, מי לא הלך שמה שלא כדי לחתות יותר ﬠרמונים לﬠצמו?

מי אינו רואה שקוּף מה מﬠבר למלים הגדולות שתצלצלנה כעת ברבים? ושוב, הלואי ואתבדה ואל יהי כחששותי. דבר הנראה קרוב יותר הוא כי הנה ימים גדולים באים, ימי התﬠוררות להרבה מאחינו המחוננים, ויפשילו שרוולים לﬠשות, בתמרונים רבי השראה, ובטלפונים מקדימי שחר, כדי שבﬠזרת זה כנגד זה, ישיגו לבסוף נצחון של שני אחוזים וחצי בווﬠדה א' וﬠוד נצחון של שמינית האחוז ללשכה ב', וסוף סוף יהיו לנו חיים פוליטיים תוססים, והסכמים ובני הסכמים, כנאמר במפורש, ובמוצנﬠ שאינוֹ נאמר במפורש, ובכל שאר הטוב המשומר הזה.

מפלגת הﬠבודה. אני רוחש דרך ארץ למלים אלה. אבל משום מה נראה, כי זו שבאה כﬠת אינה אלא דודתנו הישנה, ואפילו באותה אדרת, אותה מפא"י שמימים רבים. קצת השמינה קצת הכבידה, לא פחות חולה, וקנאית פי כמה, שלא להניח למישהו לשנות משהו. וקנאות איבה זו היא שתחזקנה ﬠל רגליה למרות התסביכים, המכאובים והמיחושים שמחמת גיל מופלג. כﬠת, בﬠזרת השידוכים החדשים, נעשתה ﬠצומה ﬠוד יותר בכבדה המפחיד, ותוכל לשתק שבﬠתיים כל נסיון לגרום למפנה. נפולה במשמניה ﬠל אמצﬠ הדרך, לא היא תלך ולא תניח לאחרים ללכת. ובכוח מוגבר ובלתי חושש לבקורת תנשוף ﬠל סביבה אותה רוח כבדה. תטיל שממון זﬠפני, ידוﬠ ומוכר כ"כ, ﬠד כי מרוב ﬠליזות תרצה לנוס אל מﬠבר מדבריות – אילו יכלת להגיח מתחתיה.

לאן איפוא חזרו חברי הטובים? וכי אינם יודﬠים זאת כמוני וﬠוד יותר? למה הם מקווים? אולי ﬠתה, כשקלו דאגות הפרנסה, תימצא שﬠה לדפדף ולמצוא גם את שירי ביאליק הראשונים, ובהם את השיר "בתשובתי" שהבית הראשון בו פותח ב־"ושוב לפני זקן בלה", והשני פותח ב־"ושוב לפני זקנה בלה" והשלישי "וכמאז לא מש ממקומו" (ﬠם חוזה דמיוני בין חתול וﬠכברים), והרביﬠי "וכמאז באפל מתוחים" (ﬠל פגרי זבובים נפוחים), ואז בא האחרון שראוי להקדישו לﬠלייה החדשה במדרגות הישנות לפגישת האחים, בירקון 110:

לא שוניתם מקדמתכם,

ישן נושן, אין חדשה;

אבוא, אחי, בחברתכם,

יחד נרקב, ﬠד נבאשה!

וכאן יצטלמו הכל גם יחד בתמונת משפחה מוגדלת ומאוחדת מחדש, וחיוכים ממותקים יידחו לשﬠה את הלחישות הנחמצות.

לומר את האמת, אנשים אחדים אינני יכול לשﬠר איך יהיו שבים וﬠולים במדרגות ההן. וצר לי ﬠליהם הנה ככה תמה הסטייה הזמנית; האפיזודה של רפ"י חלפה; ושבו הבנים השובבים לגבולם. והכל שוב יהיה כמימים ימימה. שוב כמאז בחדר אחד יהיו מחליטים ובחדר אחר משימים פנים כמצביﬠים, בחדר אחד יהיו ממנים אנשים, ובחדר אחר יעשו כאילו נבחרו, ובין החדרים יתרוצצו השוﬠלים, והנמיות, וזאבי הבית הנשכניים ישמרו ﬠל התור – שהוא נשמת הכל – ובפתיחת המושב ישירו את כל ההמנונים ההם, אלמלא שבזיוף הקולות הכללי אי אפשר להבחין מה שרים – הכל דומה לכל. ומפא"י תהיה בכל.

צר לי מאד ﬠל רפ"י. שנתיים צלצלה בפﬠמון הקורא להתקהל, ומשלא נתקהלו הניחה לפﬠמון ולקריאה ונצטרפה אל כל הקהל שלא בא. ‎ ‏‎

‏יום גדול היה היום שפרשנו מכל זה שלמﬠלה. גדלנו אז. ויום קטן היום שחוזרים ל"בית הישן”. חוזרים ומצטמקים. מה קרה בין הימים? האם הזﬠזוﬠ הגדול שמלחמת ששת הימים זﬠזﬠה הﬠיר סיכוי גדול? או, רק אז נתממש יותר חוסר הסיכוי הריאלי להגיﬠ לשלטון, משום שאם אפילו ששת הימים לא זﬠזﬠה את הﬠם לשינוי – מה ﬠוד יניﬠו לשנות? או לא כך, אלא שפשוט נתמאסה הישיבה הﬠקרה באופוזיציה חסרת הד, בבזבוז כוחם של אנשי מﬠשה טובים ﬠל בטלה ממושכת? או, הדלות והﬠוני והמחסור המכלה בפשוטים שבאמצﬠים שכל מפלגה צריכה להם כדי לדבר עם הציבור, דלדלו את הכוחות ואת הסבלנות להמשיך?

או, אולי גברה תבוסתנותם של גיבורי ה"שינוי מבפנים"? – אכן ראינו כבר גם ראינו את ה"משנים מבפנים" הללו. הם שנשארו אז במפא"י כדי לשנות, הם כך התפארו, "מבפנים". ראינו אותם ואת גבורתם. קולם, כמובן, לא נשמﬠ בחוץ, אבל כשנשמﬠ היה דומה יותר לקול ﬠנות "הצילו", מקול ﬠנות גבורה. מי בהם שינה, משהו, מתי, היכן, ומה נשתנה. לשנות את מפא"י! אילו יכלו משהו, לא היו נשארים שם.

או, כל אותם החברים היקרים שנשארו תלויים מסכנים ﬠל הגדר שתי שנים ארוכות ולא נוחות, לא הﬠזו לקפוץ לכאן אבל גם בושו לחזור לשם. כﬠת ירדו מנצחים בחיוך סריסים. מפא”י, שוב אותם החכמים, אותן החכמות, ההתלחשויות, הריצה מ"זקן" אל "זקן", התככים האינסופיים, דמﬠות הזקנה של הנרגנים למיניהם, ותשואות הצﬠירים הנצחיים שמסתופפים שם, אלה היודﬠים מה כדאי ומתי כדאי יותר ממאה זקנים. ויום אחד גם יחטפו להם נתח. מה יﬠשו שם אנשי רפיּ שכבר הורגלו באויר צח? מפא"י, ולא שום מפלגת הﬠבודה.

האחים שחזרו לאחותם, כשלכל אחד מחשבות לﬠצמו וכל אחד מﬠלים מחשבות מאחיו. האם אני טוﬠה? אפשר שיש שם זרמים תחתיים מוכנים לשינוי. אפשר כלואים שם קולות חנוקים ורק מחכים שתבואו לגאלם משביים. אפשר. אבל חוששני כי כל זה מﬠשיות בטלות. סיכויי המאבק הפנימי במפא"י, שהוא מיטב מה שאפשר לצפות כדי שיבוא שינוי, נראים מופרכים: הפירמה הגדולה ההיא תבלﬠ אתכם ואתם תבלעו בה. וגם רפ"י, הפלג הרץ תהיה למים עומדים.

מי שהיה טוב במפא"י ולא ﬠזב אותה יש בו משהו, חייב להיות בו משהו בולעני, שמוכן לקבל הכל ולבלוﬠ הכל. בפנים נﬠוות לעיתים, אבל בלוﬠ בלוע יבלע. לא במנהיגים לבדם אני דן כﬠת. לא בשניים שלושה אישים, שלדﬠת בן־גוריון הכל באשמתם, ואיני מקבל סברתו: אנשים מרובים מדי פﬠילים במפא"י, שונים זה מזה, אבל הצד השוה שבהם – למודים בלוע, בלענים שבלעו. כולם הם אנשים שבלﬠו.

בתוך חייהם הציבוריים נמצאה שעה שבה למדו לבלוע ולהחריש – וזה לא ניתן עוד לתיקון.

ייתכן שרבים מהם עשו שבﬠים דברים בימיהם, דברים גדולים ומפוארים. אבל במקום אחד אבדו את צלמם כשלמדו לבלוﬠ ולהחריש. לבלוﬠ עוולה קטנה ולהחריש, ולבלוﬠ ﬠוולה גדולה ולמחות שפתיים. אנשים שיודﬠים מתי כדאי להחריש ומתי לא כדאי להזדﬠזﬠ, ומה יש יקר יותר מדברי יסוד פשוטים אחדים; פﬠם קיום הממשלה יקר יותר, פﬠם אסור לעשות כﬠת כי השﬠה חמורה, ופﬠם מפני חשש שיפגעו ההמונים של א', ופﬠם מפני חשש שירחיקו מﬠלינו את הציבור של ב', והכל תמיד, כרגיל, ברוב חסידות, דבקות וצדקה.

ואל הבלענים האלה לחזור ואל המסדרנות הידוﬠים, ואל כל המסתובבים שם, ושוב במזכירויות הגדולות מאד והגדולות פחות, והמצומצמות והצמצומיות, ככל הידוﬠ, ככל הזכור מאז – איש לא נשתנה שם ואיש לא ישתנה. שום הרקולס לא יינקה מצבורים ישנים אלה. וכל מﬠשי האיחוד למיניהם רקִ יבטיחו המשך יציב למצב חולה שצריך היה להפכו, לשנותו מיסוד, לטלטלו, למוטטו, ולהחליפו. ושחיכה לנו שאנחנו נﬠשה כך. הפחד מהתמודדות בבחירות עשה איחוד זה. איחוד של מי שהיו, שגמרו. ואם יצאו להיבחר – ספק אם ישארו שם. לא שניים שלושה אישים, אלא מפא"י ככלל גדול הם מכשול, בﬠיני, לכל תמורה. מפא"י בכללה היא חזיון חברתי שהגיﬠ ﬠד מיצוי הטוב האפשרי שהיה בו – ושצריך היה כﬠת להיות מוחלף כפי המצב שנתחלף. הרי זה ארגון שבילﬠ את שליחותו. ומﬠתה הוא אחראי לתהליכים שאינם כדי לקדם אלא כדי לﬠכב. ישיבה ממושכה ובלתי משתנה זו בשלטון, כשהמציאות כולה נשתנתה – רק חוסמת מוצא. פירמה וותיקה זו אינה ﬠשויה עוד להכרﬠות רציניות. והארץ כולה ראתה בעליל, אך זה לא כבר, את עצמת התיסכול במפלגה כבמנהיגה.

איש לא ישנה מבפנים. הוא רק ייצטרף. גם כשיצליח ויטליא חור אחד בכברה ההיא – בﬠקרו יהיה שותף להמשכת קיומו של גוף צבורי שגמר ושחייב היה לפנות מקומו ולצאת. כל מיני נפשות גנחניות, שנשארו במפא"י, יאמרו לכם כעת כי חיכו לכם שיחד תשנו – ובאמת רק חיכו שמכוחכם יידחפו הם שלב אחד למﬠלה. ואילו הליכה רעננה כהליכתה של רפ"י, אותו נסיון ל"מבט חדש", בלתי מושלם ככל שהיה, (אף כי כלל לא דרדקי, אלא מאומן בכל שטחי המדינה והממשל, נסיון מיוחד זה שנצטרפו בו בינת שנים ורﬠננות נﬠורים להעיז לנסות אחרת) – יתבולל כﬠת במסה הבצקית הﬠצומה של מפא"י ויחמיץ בה ﬠם כל שאר התקוות שלחשנו לﬠצמנו וגם אמרנו בקול, ושרבים התחילו מטים להן אוזן.

הנושא כﬠת הוא: מי ייטה את הרוב של מפּאי אל צידו.

ונמצאו בתוכנו יודﬠים, שהבטיחו נאמנה כי רפ"י בתוך מפא"י תגנוב ממפא"י בתוך מפּא"י, את הרוב הדרוש לה ואז יעשו גדולות. שהנה הסניפים רק מחכים ומוכנים להשתנות ולשנות, שהנה המאכל כבר בשל כפרי מוכן למה שיניע את העץ, ורק הכינו כלים.

קשה כמובן להינבא, אבל מותר להטיל ספק בהצלחת המבצﬠ "שלהם – לשלנו" הזה. גם אם יצליח, ספק גדול יותר מוטל בכשרותו של רוב כזה. לא מפני שיש פגם כשמנסים להעביר במפלגה רוב מצד אל צד, אלא מפני שזה יהיה רוב שזוכים בו בלי בחירות מפני שאם ﬠדיין יש ליוצאי רפ"י שליחות זה מנוול את טﬠם השליחות.

שהרי זה רוב מוכן ﬠל ידי אחרים שנשאלו והכריﬠו כנגדכם, במפורש. זה רוב שהשיגה מפלגה שהם התנגדו לה וּהּטיפו כנגדה בכל הכוח האפשרי, ונלחמו במה שהיא. רוב כזה פסול לא רק מפני הדרכים שבהם נקנה ﬠ"י מפא"י, ובין השאר גם בדרכים שקשה להתגאות בהן, אﬠ"פ שהבלענים בלﬠו גם "כדאי לנו" זה, – אלא קודם כל, מפני שלא אתם ﬠשיתם אותו לכם, אלא תזכו בו כמן ההפקר. ובדﬠות אנשים אין זוכים כמן ההפקר אפילו כשמזדמנת "מציאה" כזו בשוק. איני מאמין ברוב שאתה לא שכנﬠת אותו להכיר בצדקתך ושלא בחר בך בﬠינים פקוחות. דומני כי זה אחד ההבדלים בין רפ"י למפא"י בימי הבחירות. איש לא הצביﬠ בשביל רפ"י בﬠבור תגמול כלשהו. ידי רפ"י היו ריקות ממתן ונקיות. מצד שני נראה כאילו היו לרפ"י סיכויים לא מבוטלים להגביר חיילים הפﬠם, גם בגלל האופן הזה שנהגה; גם בגלל מה שרפ"י הציﬠה, גם בגלל אלה בתוכה שהציﬠו זאת; בגלל צרוף זה של אידיאות ואנשים. כשם שבגלל השלילה שנגלתה במפא"י. בגלל אין האונים שלה ביום ﬠברה, ובﬠקר מפני שגבר והלך האמון במפנה המוצﬠ ובתמורה, המבוקשת – רוב ישר וכן, אפילו אם אין בו עד כדי מהפכה שלמה החל ממחר, אפילו אם צריך לﬠבוד בתנאים קשים עוד עונה או ﬠונות נוספות – זה היה רוב אלטרנטיבי מצטבר והולך. ומכל מקום לא רוב של כריתת הסכמים בין מזכירויות ﬠוינות למי היו שייכים קולות ההמונים שברשותם וכמה אחוזים יהיו למי. הסכמים אלה, מחוכמים כאשר יהיו, עיקר חכמתם היא: שהכבדהו שבהם קטן מאד מן החשדהו. כי אם סיכויי התמורה לא נראו אפשריים בהתפתחות רגילה, והמלחמה לשינויי נראתה אבודה מראש ובלתי מﬠשית, יוצא שהצﬠד לאיחוד לא בא אלא מחמת ייאוש. ייאוש מתקוה לשכנﬠ בפרק זמן נראה לﬠין צבור די גדול ﬠד שניתן יהיה לשנות. יאוש שחישב ומצא כי גם לקח ששת־הימים לא יישנה כנראה הרגלי הבחירות הקבועים של הציבור הישראלי, וכי גם בבחירות הבאות ישובו ויצביﬠו כתמול שלשום ולפיכך כלום לא יוכל להשתנות, והישיבה הבטלה באופוזיציה העקרה תהא קללה ממושכת מדי – שכן אם אפילו הפﬠם לא זז הציבור – מה ﬠוד יוכל להזיזו?

הבחירות הבאות ﬠוד לא היו, וכל אלה רק השﬠרות, אבל השﬠרות שחורות, שהוליכו בחזרה אל "הבית הישן". ובמקום להפוך את הﬠולם – הבה נﬠשה מהפכה זוטא בחצרות מפא"י. נבוא פנימה ונﬠשה להם שם סדרים כלבבנו. (לא כאן המקום להרחיב ﬠל תליית מושג ה"בית" במפלגה פוליטית, וכי מפלגה פוליטית אינה בשום פנים שום בית, אלא רק הליכה בחוץ, תנוﬠה וחיפושי דרך, מתוך התארגנות חפשית ומשתנה). לﬠומת זה אני חושש כי באותו ה"בית" לא רק שלא יניחו למישהו להשתמש בהמוניהם, אלא ינסו להשתמש בו ובשמו, בחותמו ובפתילו, כדי לבסס להם יותר אותם המונים.

כﬠת תהא רפ"י מופת לחוזרים בתשובה, שמרדו ולקו וחזרו. ורבי האיחוד הזה, ובצדק, ידאגו לנטרל כל תנוﬠה שלהּם. ולכך מפא"י מוכשרת מאין כמוה. עסקניה מנוסים יותר וﬠרומים יותר ממה שצורתם מﬠידה. בﬠניני יוקרה ושליטה הם שקדנים הרבה יותר ואינם בוררים באמצﬠים, – ולא יפנו מקום. והואיל ואתם לא תתﬠסקו במה שהם מתﬠסקים ולא תוותרו ﬠל איסטניסיות – והואיל ובמפא"י של היום אין ﬠוד איש תקיף כל יכול, שיﬠמוד לימינכם וייקשה ﬠורף (ﬠד שיורחק), והואיל וה"תור" כידוﬠ, וסדרי הוותק, עשור שנים הזז ומתקדם אחר עשור שנים – ויש אנשינו, ויש שלנו בא קודם, וזה כמובן, מלבד שלוש המפלגות המתאחדות שלכל אחת יצר משלה, ולכל אחת מוﬠמדים לראשות הכל, ולשם כך התכנסו יחד – הואיל וכך לא יעברו ימים רבים והמאוחד יצטרך להכריﬠ בין שתי דרכים, ובין שני מוﬠמדים, או חלילה להתפלג מחדש.

צר לי ﬠל רפ"י. צר לי ﬠל אנשי־ערך שיהיו "מסתובבים" שם‏ מחדש. אבל ﬠיקר חמסי ﬠל מפא"י. אינני מאמין בהם. אינני מאמין בשום שינוי שיבוא מהם, ולא משותפותם. דבר לא ישתנה שם וגם לא "דבר". לא רק שמפא"י לﬠצמה היא שﬠמום גדול, לא רק שצרורות שם לא מﬠט ﬠוולות מכוסות ומגולות, אלא שהיא, היום, שלא כפי שהיתה פﬠם, מחסום לכל חיפוש דרך. שאלו כל מי שניסה לﬠשות דבר, בשנים האחרונות, בכלכלה, במדﬠ, בפיתוח, בארגון חברתי, ובמה לא. ﬠל פי טיבה היא שממה אינטלקטואלית. היא מנה גדושה של שמרנות בﬠלבתית, והיא היפוכה של כל רעננות וכל חיפוש שהוא. אפילו יחסי רﬠות פשוטים ואנושיים אינם עולים שם תמיד כפורחת. מפא"י, ולא שום מפלגת הﬠבודה, שהן מלים המבזבזות מושג גדול (כמו, להבדיל, בשﬠתו, תנוﬠות השלום הידוﬠות, שנופפו דגל שאין נשגב ממנו למטרות פחות נשגבות), בכל צירוף שהוא, היא מפא"י, וכל הארץ מפא"י, לרבות מפלגות האופוזיציה, פרט לגווני זכרונות שונים, ולסיסמא אחת או שתיים שלא תמיד נתקיימה.

מי יקח וישנה את מפּאי? צחוק. שממון שם מתמשך סובב, ריק מדמיונות. שﬠה שתיים בשבת אחר הצהרים. אבק ואובך לכל צד. שטיחות של מדבר. אבל גם אכזריות של מדבר, כלפי אלה שאינם משלנו.

איש לא יישנה את מפא"י. ורק הגיﬠה השﬠה שתפנה מקומה כולה כמות שהיא. "מבפנים" לא ייצלח כלום. "נאמני" הבית הישן, יﬠשו הכל, וימים כלילות, מאחורי הקלﬠים ולפניהם, בבריתות ובהסכמים שבלחישה, בהדלפה ובהטחה, בליטופי חתול ובצפרני ברדלס, כדי שכלום של ממש לא ישתנה. והם, כאמור, אינם מפונקים, כפי שהיינו אנחנו, הבאים יום אחד בשבוﬠ לנמנמם בישיבה שוממה, שם מקוצר רוח לחטוף הצצותֵ בכל הﬠתונים, או מואילים להקדיש שלוש שעות לפנות ﬠרב.

הם תמיד שם. ה"נאמנים". ו"סדר יסדרו" את כל הקמים ﬠליהם.

‏איש גדול אחד ממיסדי המדינה כבר הדפו, את האחרים יהדפו בפחות טרחה או מﬠצורים. בכך אינם רק בﬠלי מקצוﬠ גדולים, ‏אלא אמנים מפורסמים. זוכרים את הצגת משפט ההוצאה ממפא"י? או, שאלו פי אלה מהם שניסו לשנות שם כלום בשנתיים שלוש האחרונות. אפילו הוא איש תקיף במקומו – לא הוא ששינה אלא הוא שנשתנה.

שאלו פי "הצﬠירים" שלהם, שנשארו שם וכל אחד קיבל כסא גבוה, אבל לא, אין צﬠירים במפא"י. קטנים יש למכביר אבל לא צﬠירים. אילו היו לא היו נשארים שם.

קבוצת האנשים המנהיגים במפא"י – ובהם גם אנשים נלבבים, שﬠשו גדולות וגילו אומץ, כשרון ואחריות, ﬠד שהגיﬠו אל גבול יכולתם – קבוצה זו אינה אילמת, ומה שיש להם לומר ידוﬠ ברבים. ומה שהם יודﬠים לﬠשות גלוי ﬠוד יותר. ומי שמחכה מהם לבשורה רﬠיונית, או למﬠשה של מפנה, ייצטרך לחכות לאליהו.

ועם זה אנחנוֹ ﬠומדים היום ולפנינו ﬠולם משתנה והולך במהירות ותובﬠ התמצאות חדשה, אבחנה נכוחה, וﬠוז לפנות אל נושאים בלתי ידוﬠים, ולקרוא לﬠשות דברים שלא ﬠשינו ﬠוד – ככל שמבט מרחיק־ראות קורא לﬠשות. ומשמﬠ הדבר הזה אחד – חילוף במושגים, באמצﬠים, ובאנשים.

תרגומו של המﬠשה הטוב – משתנה מﬠשור לﬠשור. והכוח להשיל ולצאת מקליפה שנתרוקנה מונﬠ ﬠיכוב בהתפתחות הכרחית. במקום זה תם הפרק החיובי והמפואר שהיה למפא"י, ﬠל כל שלוחותיה, ומתגלה קוצר הדﬠת לפתוח בפרק הבא, שפניו לפנים.

בדברים יסודיים מדי ראינו בשנים האחרונות את מפא"י והנה שם קוצר מוחין עם צרות לבב ועם כנפי תרנגולת. והם מוסיפים וﬠוד יוסיפו להמשיך במה שכבר נגמר, ולפרוש את הגמור ﬠל פני מה שצריך להתחיל. לכך בדיוק מוכשר המנגנון, צבא הפקידים, המוסדות והסוכנויות, והם חרוצים במלאכה זו מאין כמותם. והאחראים למנגנון הזה לא רק שﬠל פיהם יישק הדבר, אלא שﬠושים הכל, בארץ ובחוץ, ל"גייס" שקי זהב, שישנו ושאיננו, בדרכים גלויות ושאינן גלויות – כדי שתיﬠשה המלאכה: ושכלום לא ישתנה.

תמצית האיסטרטגיה של ההנהגה היא: הליכה מפגﬠ אל פשﬠ. לﬠולם בין שתי צרות, תמיד בבקﬠה שבין הרים. ומאין מבט מדיני מרחיק אין הליכה אל פסגות; הצרות הקרובות חוסמות את האופק. המדיניות הנקבﬠת היא מדיניות לשלושה חדשים. כולה אילתורים ואמצאות אד־הוק. ותמיד אזﬠקה באויר ובהילות לכבות ﬠוד שריפה וכבר לרוץ אל השריפה הבאה. לכבאים אין מדיניות. הם אסירי השריפות. אבל מדינאים? מה הם בלי לשאול שאלות יסוד, בלי להקיף בראייה כוללת, בלי להרים מבט לפנים? לולא כל כך הרבה שנים חיים כך אצלנו, עד שאילו גם בקשו מטﬠם כלשהו, לﬠצב מדיניות רחקת טווח לא היה יודע איך ﬠושים זאת, איך ﬠובדים ובונים מדיניות, והיו חוזרים מהרה אל האלתורים הפזיזים, באותה ﬠצבנות ידוﬠה; ﬠד שזה מנסה זה מכשילו. וכך, מסתבר גם יישאר להבא. כי מי ישנה? לשם מה לשנות? וכי לא נﬠשו גדולות גם כך? מלבד מה שתוצאות הבחירות הלא כבר מובטחות מﬠתה.

או, מי בכל היושבים ראשונה יודﬠ לנהל ﬠבודת צוות? או איזה תכנון מדיני יכול, בﬠולם כﬠולמנו, להתנהל שלא בﬠבודת צוות? כל שר שלנו הוא קיסר גדול בממלכתו. לא מפני שתמיד כל מﬠשיו תכלית הﬠוז והחכמה, וגם לא מפני שאיננו זקוק לﬠצה, אלא, לﬠתים, פשוט מפני שאינו יודﬠ לא לשאול לעצה ולא לקבל עצה, אינו יודﬠ להפﬠיל צוות מוחות, מתקשה לחלק מסמכויותיו, מתכווץ משמוﬠ בקורת, וחרד מפני נוכחות מחשבה ﬠצמית אצל פקידיו. הצביﬠו ﬠל שר, או על מנהל רם מﬠלה, שפוﬠל בﬠבודת צוות שיטתית, שסובל בקרבתו מוחות חלוקים ﬠליו, ושיודﬠ ליהנות מפרי ﬠבודתם, בלי לתסכלם מראש או בלי לגנוז כל ﬠמלם לבסוף, ובלבד שלא תצא לרחוב השמוﬠה כי המלך ﬠרום, אף ﬠל פי שﬠרמומי.

קבוצת המנהיגים, מנגנון הלחצים המניﬠ את הגלגלים ו"המוני החברים" – אינם ﬠשויים לשינוי. ויﬠשו הרבה ויותר, כדי ששום דבר חשוב לא ישתנה. וככל שׂהם כבדים יותר ייקשה יותר לﬠשות כלום. ﬠוול היה איפוא להוסיף ﬠליהם ﬠוד כובד, שמרחיק לﬠוד תקופה את יום המפנה. ואם חשש זה ממשי – הרי הוא הפסד למדינה ולחברה שבה, מﬠבר לכל מה שמפלגה זו או אחרת ﬠשויות לזכות או להפסיד. ﬠוול כפול הוא: שלא ﬠצרו את הרﬠ ושﬠוד הוסיפו ﬠליו. אלא שכאן מבטיחים לכל מתאונן שמﬠיכוב התמורה לא הוא יהיה שיפסיד ולא מכיסו שלו ישולם, אלא תמיד מכיסו של זולת – וזו בינת הקיום שלנו. כי למי אין אצלנו טוב מיוחד שהוא כדאי יותר וקודם יותר לטוב הכללי? לזה הﬠיר שלו קודמת. לזה התנוﬠה המשקית שלו קודמת. לזה המפﬠל היקר שלו. לזה חבריו מנוﬠר. לזה הבית, "הבית הרﬠיוני", או כלשהו. הכל קודם לכלל. וכל שלי קודם לשלנו. המפלגה הופכת לחמולות חמולות, שבטיות, כלכליזת מקצועיות ומה לא – והפלא הגדול מתחולל אז: הכל רק זוכים ומרוויחים משקי הזהב, ואין איש מפסיד. חוץ מאשר ––– אבל זה לא יתגלה כﬠת מייד. וﬠד הבחירות הבאות נשתדל לאזן איך שהוא. חשבון רחוק נדחה מפני קרוב. ואגב, מניין ומי הביא לﬠולם את הביטוי: "הסכמים שמתחת לשולחן" ובﬠיקר "תשלומים שמתחת לשולחן?"

אדרבא, כשההלכה הפוליטית בתוך המפלגות היא: אינך צריך לﬠשות כלום; וכשהמﬠשי לעשות הוא: וﬠוד תשתכר כך יותר.

מה ﬠרך אז לכל הרﬠיונות היוצאים למלחמת הבחירות? או, כשמפלגה, ישירות וﬠקיפות, מחזיקה מפﬠלים משקיים, גם משום שהם מחזיקים המוני בוחרים תלויים, וגם מפני שאפילו בהיותם כושלים הם ﬠדיין משפכים טובים לגלגול זהב חשאי לבחירות – מי יוכל לﬠשות אז בחירות? האם ינסו כﬠת יוצאי רפ"י לשנות בזה או גם הם יבואו להטות לצידם את ברכת משקי המפלגה? אבל‏ אלה מן הדברים שלא יפה לדבר בהם.

בואו איפוא נדבר ב־חזון. איזו תכנית סוחפת שמﬠנו לאחרונה מבית מפא"י? תכנית הקוראת לגדולות, לדמיון, להﬠזה, לרצון להשתדל, לנכונות לוויתור ﬠל הא וﬠל דא, כדי שמשהו גדול מהם יבוא וייﬠשה? החלום הנוﬠז ביותר המוצﬠ לנו בימי החג המרהיבים הללו, דומה בכל למציאות השכיחה ﬠמנו, בשניים שלושה תיקונים, באופן שאם ימעיטו משהו או יוסיפו פה ושם, ואם יזיזו אלף אנשים – (והלוואי שהיו זזים) וילכו לבנות מקומות חדשים, נצא כולנו מרוצים.

ﬠיינו בתקציבי המדינה, הקשיבו ברצינות לנאומי הפתיחה החגיגים כדי ללקט משם שניים שלושה רﬠיונות ליום מחר, אם לא תאספו לכם לקט מטבﬠות ישנות מאוצר מטבﬠות היהודים. ורﬠיונות כאלה שבחלקם כבר הפכו נחלת המוזיאון – נדחפים לﬠתים לכוון פקקי תנוﬠה סואנת וﬠולה.

רבים מדי ממדריכי העם בעסקי החברה במדיניות ובמשק, חיים עדיין במושגיהם אי שם בימים ההם, הטובים והמפּוארים. חצי המאה מאחור. איני אומר שכלל אינם מבינים פירושן של מלים, אבל המשפטים של שליש אחרון זה של המאה הﬠשרים – זרים בעקרם להכרתם ולוﬠזים לתפישתם. מושגי מדﬠ, ﬠקרונות משק מודרני, רﬠיונות חברתיים בלתי מנוסחים מאתמול, נראים להם בעקר כאור אדום של אתראה לשלטונם – ולפיכך מﬠוררים חשד, התנגדות וצורך למהר ולהתגונן, כאילו לא בא כל זה אלא כדי להדפם ממקומם ולסלקם מסמכותם. מה שלמד כל חקלאי במשקו, וכל תﬠשיין במפﬠלו כי כﬠת ﬠושים דברים אחרת אם רוצים להתקיים, לא נתפש כל צרכו בליבם של עסקנים רבי זכויות אלה, מלבד מה שהם מאמינים כי הם באמת מתקדמים מאד, ובטוחים שלמרות הכל הם פיקחים יותר מכל תלמידי החכמים, ולפיכך יכול הכל להיעשות מידיהם כתמול שלשום.

אבל כשׂהמשק לבדו הולך ומשתנה בתאוצה גוברת ואילו המדיניות אינה סובלת תמורה כשחידושים‏ טכנולוגיים אינם מלווים בהכרה מﬠמיקה של מהות השינויים – סכנת אבדן הניווט נﬠשית מוחשית, וכן גם סכנת התלות וההגררות אחרי מי שלמד יותר ויודﬠ יותר בחוץ, נﬠשית מאיימת יותר, וﬠד כדי ביטול הרבה מהישגי הריבונות שלנו: קונים אז יידﬠ מן המוכן ממי שמוכן למכור ואת מה שהוא מוכן למכור חיים על עמל דעת אחרים ורוכשים תוכן חיים – רק כדי לצרוך ממנו ולא כדי להיות שותפים ליצירתו.

"תמורה" אינה, מכל מקום, תיקון בכמה דברים, פה ושם, טובים ונחוצים כמוזכר לﬠיל, הנוגﬠים לקבוצות אנשים אחדות ולפינות אחדות בארץ; כי תמורה, אם אינה מליצה, מתכוונת לשינויים מרחיקי לכת בהליכות החברה הישראלית; היא הדגשת מקורות חיים שלא מתמול שלשום, מוסדת ﬠל פיתוח אפשרויות שנתגלו ומתגלות מיום ליום; היא אי־השלמה מרדנית ﬠם מה שהוא היום פניה החברתיים והמשקיים של ישראל; היא סירוב לקבל שפני הממשל ונוהליו צריכים להראות כפי שהם; היא תביﬠה לשינוי האקלים האזרחי המקובל השורר בארץ; שינוי שייפנה אל רבים ושרבים יותר ויותר ירצו לבוא ולהיות שותפים לו, מהבנה ומהסכמה. היא קריאה לטובי המוחות לבוא ולהצטרף לדון במדיניות ולהיות נושאים באחריות מדינית.

ומה איפוא מﬠכב? יש מסבירים כי רבים מדי בﬠם נהנים מן המציאות המפגרת. וכי נבצר ממישהו להתחרות בשיטה הקיימת המניחה להשיג בלי להתאמץ. מפא"י של היום היא השיטה הפוליטית המבססת והמﬠודדת מציאות זו. וחיזוקה של מפא"י מכשיל סיכויי התמורה. רפ"י, היתה אמורה, לכאורה, לנﬠר את הצבור עד שייראה נכוחה; היתה אמורה לטלטלו ולא רק להחניף לנוחותו; היתה אמורה אף להיות בלתי פופולארית כשנמצא ﬠניין ראוי. כי מנהיגים של אמת מחוננים במﬠלות שונות, ובין החשובות שבהן: חוש ﬠרני לבלתי צפוי, וחכמה מיוחדת להחלץ ממצבי שיתוק. והיפוכו באמרכלי הבירוקרטיה: השוקדים ליצור דפוסי נוהל קבוﬠים תמיד ולהתמיד לעולם במצבים מיישרים. וכך הפך רﬠיון האיחוד ונתגלגל להיות טקטיקה להתמדה בשמרנות, וכמין מודﬠה לצבור התוהה: אל תדאגו, כלום לא ישתנה. ואראה בנחמה אם לא כﬠת מחר יצביﬠוֹ חברינו ל"מוסדות המפלגה", באותן דרכים שתמול שללו בתכלית, מה שהיה הוא שיהיה. ִ

לﬠתים ﬠובר חשש מבהיל כי איחוד כזה נתאפשר כﬠת לא רק מתוקף נסיבות חוץ סוﬠרות, אלא, לא פחות מזה, מן ההכרה העגומה בהתרוקנות שמבפנים: כשהתברר ללא הסתר ﬠוד, כי אוצר האידיאות של הצדדים השונים נשדף, והכל שווים באין להם מה להציע. ﬠד כדי שהדבר האחד שנותר לﬠשות הוא "לﬠשות את המלאכה" מיום ליום, בלי לשאול שאלות מרחיקות יותר. איחוד כמתוך משיכה של ריק אל ריק.

ובנקל יכלו להצטרף אל המתאחדים גם כל שאר המפלגות בישראל. אין הבדל מהותי ניכר ביניהן: לא במחשבתן, לא בארגונן, לא בדיבורן, ולא בַּהסתלקות הנחפזת מכל שאלות ﬠקרוניות, עם אותה "לﬠשות את המלאכה" שפירושה לשבת בממשלה. כמה מילי קסם אבסורדיות. האם זו דוגמא לכן אצל רבי הכלכלה שלנו, שם מופת חשוב, הן למﬠשים, והן לתפישה המחשבתית שביסוד המﬠשים. שם, רואים איך תפישות שרווחו בפּרוס המאה, באות להריץ מﬠשים שׁנתחדשׁו היום, ולקדם מﬠשי היום שיבוא. איך למשל מניעים תﬠשייה מודרנית בלהטי מימון בלי לטרוח הרבה להבין במהותה המיוחדת של הﬠשייה, לא בפניה הטכנולוגיים ולא בפניה המחשבתיים – ולפיכך גם החברתיים אנושיים; יתר ﬠל כן: בלי להאמין במהות מיוחדת זו. כל ﬠניין הקידמה נתפש להם כמין גלגול נוסף של הידוﬠ להם כבר מﬠולם, ולא כהזדמנות מהפכנית ליצירה אחרת ההופכת חכמת אדם למשק ﬠם, ואשר בה יידﬠ והשכלה הוא כממון וכחומר הגלם לפני דור או שניים, וﬠולה ﬠליהם. רב אשף הוא האיש שלנו באוצר. היודﬠ לפרנס תﬠשייה בלי כללים, אלא ביחסים אישיים אליו, בגלגול ממון בלי לדﬠת ובלי לﬠודד מסביבו דיﬠה בﬠקרונות המיוחדים להבנת האפשרויות החדשות, בסיכוני ההשקעות המבטיחות מכל למחקר ולפיתוח, ובכל מה שﬠושה את המשק לזה שהמאה שלנו גילתה, ושלא היה ידוﬠ קודם, לא כחומר ולא כקונצפציה, בלא לשאול ולהבין מהי זיקת הגומלין המיוחדת שנתאפשרה כﬠת בין אדם ומשק כזה, בין כלכלה וחברה, ולא מה האופקים הנפתחים מהבנה זו. שכן מי צריך אפקים נפתחים? צריך רק להצליח להשאר בשלטון. ומצליחים. ﬠובדא היא.

איחוד זה ירדים כﬠת את תחושת המציאות. אנשים יתהלכו בתביﬠות בלבד, בלי לשאול לאחריות. (להוציא ﬠנייני בטחון). האיחוד יקהה את הקולות התובﬠים שינוי. אזרחים יוסיפו להתנהג כילדים התלויים במספק צרכיהם, וכך גם ינהגו בהם. וכמו תמיד יהיה תלוי באויר זמזום של רטינה, כשם שכיסופים אל מנהיג דמוי אב, שנרגנים אליו אבל גם נשמﬠים להדרכתו.

הכל יישאר בפנים. נוֹציא הודעה לעיתונים, נצביﬠ כמו תמיד, נסכים כמו תמיד, נתאונן כמו תמיד, ומפﬠם לפﬠם נקבל תוספת כדי להירגﬠ. ויהיה טוב מאד.

צר לי ﬠל רפ"י. חוששני כי זו הזדמנות שהוחמצה. המלחמות, כידוﬠ, נגמרות במקום שהיו צריכות להתחיל. וראו אנה באנו.

"קיצור דרך" זה של "נשנה מבפּנים" – ידחה כﬠת לתקופה את מייטב הדברים שהטיפו להם ושׁרבו יותר השומﬠים להם. הקריאה לשינוי שיטת הבחירות, תתמסמס לעוד וﬠדה מלומדת שתדגור ותמצא תשובה מרגיﬠה המשאירה את הקיים בשם יותר יפה; ואת המאבק הפתוח והבריא לשינוי שיטת הבּחירות ימירו בﬠצות איך לקיים קרח חם; כך גם שינוי מוסר הﬠבודה, וכך גם שינוי היחס הנבﬠר או אפילו הﬠויין אל הקדמה המדﬠית, או הﬠוז לקפל מוסדות שתמה שליחותם, או איך לבחור בשליחי ציבור שהציבור באמת שולחם, או הנכונות לבקש דרכים לא נדושות לﬠליית יהודים ולקליטתם, ולהחזרת יורדים והשרשתם, או כל הנוגﬠ לחנוך וכגון מה שﬠושים בסﬠד, וכל שאר הדברים שהיו נתבעים בלהט על ידי רפ"י, כפי ﬠצמת קולה, בלי לגחון כל הזמן אל מצפן הבחירות הקרובות, ובמבט מורם אל הכרﬠות היסוד.

צעד כזה: לצאת ממפא"י ולהקים את רפ"י כדי לקפל את רפ"י ולחזור למפא"י – אינו דבר של כלום, שבﬠוד זמן ייתישר ויישכח. זה חותם לא יימחה. וחותם זה, חוששני, ﬠלול לזרוﬠ בלב צﬠירים זרﬠ ציניות ויאוש, ואנשי ערך ינוסו וייסגרו מפני הקלקלה. הלואי ואתבדה. הלואי ואתבדה, הלוואי ואתם תצדקו.

וֹמה יושג מכל זה? פשרה אחת, או שתיים, או אפילו שלוש, שעד שתושגנה תצא הנשמה, וﬠד שתכתבנה ותחתמנה וﬠד שתתפרשנה ברחוב לא יישתנה כלום, ותשאר לה הפאסיביות הידוﬠה, ורק התככים, הבריתות והלחישות יﬠלו כפורחת. ורצים יצאו דחופים לספר מה אמר פלוני כנגד פלוני, כדי שיהיה קצת שמח ליהודים. ובזה בחרנו.

צר לי לומר. כל זה נראה כמין תחליף מיסכן למה שבאמת היה צריך להיות. אם יש טﬠם לדבר ﬠל מה שצריך היה להיות, ולא רק ﬠל מה שהנה הוא ישנו.

תחליף לאיחוד המיוחל, הדינמי, הפתוח, תאב התמורה, המתרחב מﬠבר למסגרות הישנות הנודﬠות בּז'ארגון שלנו כ'מפלגות הפוﬠלים' כדי שתקום באמת תנוﬠת עובדים מיוחלת, ובה יחסי אמת בין אנשים מחפשים, קרואים לבקר לערער ולחשוב ולשנות – ואילו מה שיישאר כשוך כל החגיגות, חוששני, לא יהיה אלא מים ﬠומדים. כל הנחלים הולכים שמה וגם רפ"י. האינרציה ניצחה, או העייפות או התיאבון קצר הרוח לֵ"ﬠשות את המלאכה" ולא להוסיף ﬠוד לרוץ בחוצות ולצעוק חי וקיים, או להטיף לאיזו תמורה שבאמת אין איש צריך לה, שכן מה רﬠ, בﬠצם, גם ככה, כﬠת?

חרדתי מפני הנימוקים ששמﬠתי לטובת ההצטרפות. אם הם רק תירוצים, הרי נורא שﬠושים שימוש בשמות גדולים לﬠנינים נמוכים; אם הם אמת – ראו אנה באנו. מפלגה גדולה אחת תהיה כﬠת בישראל. מפא"י בהסבת שם. יהיה בזה אולי חסכון לאומי מסוים. אבל הפסד לאומי מסוים לא פחות. שלא יהיה כﬠת מי שיאמר בקול, בויכוח חפשי וגלוי, לא דרך דמגוגיה, ולא כדי לקצור תשואות קלות של מרי הנפש הנצחיים – כי ככה לא, כי הכרח לשנות, כי לא ﬠוד כמו מפא"י, וכי אפשר לשנות, וכי יש דרך אחרת, וכי צריך להתחיל. ﬠקר מהותה של רפ"י היה בהזדמנות לשינוי, והקריאה לשינוי הזה. לא שינוי לשם שינוי אלא שינוי מפני ששﬠתו מלאה ובשלה לבוא. מסתבר כי לא. לא מלאה ולא בשלה לבוא. ולפיכך כאילו צצה רפ"י לפני זמנה, והנה חוזרת לביצתה, ﬠד שתבוא שﬠת ההצצה הנכונה. ולפיכך, לאחר שרפ"י וויתרה, ומאחר שכל שאר המפלגות בישראל הן מפא"י בשנוי נוסח פה ושם, וכולן שונאות שינוי, ושינוי בתוכן קודם כל, וטוב להן המשטר הזה – לא יישאר כﬠת אלא לצפות לקולם של אנשי רפ"י שחזרו לביצתם שיהיה מטיף ואומר: אבל לאט לאט, לא בבת אחת, חכו חכו, ﬠוד תראו, בואו מחר.

ואילו בדיוק בשﬠה זו, קשה שלא להווכח בהתפוררות המבנה של המפלגות הקיימות מאז, על ידי המבנה האמיתי החדש של החברה הישראלית. לא רק בצאתם לשדה הקרב, באיחוד של אמת ושל ממש, אלא גם בשובם ובדונם ﬠל תוצאות המﬠרכה, דרך אספות ודרך המודﬠות בﬠתונים שנתחדשה לאחרונה, חותמים ﬠל כרוזים לשינוי מדיניות מﬠבר לקשרי המפלגות שלהם, ומשום שמפלגותיהם שתוקיות. הרי זו רק דוגמא איך פורצת לה הדימוקרטיה דרכה כשהדרך המוסדית חסומה לפניהם בקרישות. האיחוד עם מפא"י היה התחמקות מפתרון וﬠקיפת ההכרעה. דחיית שתיהן. "קומבינציה" במקום הכרעת בחירות. בלי שניתן לבוחרים לבחור באמת, כשמציגים לפניהם באומץ, ולﬠתים באכזריות נושאי ההכרﬠה האמיתיים. מה המשותף למפלגות שנצטרפו כﬠת, (מﬠבר לﬠניני הביטחון המאחדים את כל הﬠם כולו), האם הם שותפים קודם כל להכרה בהכרח התמורה? האם הם מסכימים כי הגיﬠה שﬠת מפנה ותמורה מהותית? או ישקלו אם בﬠד או נגד ככל שﬠניני הטוב שלהם ירוויחו? שכן, אם הם לקראת תמורה – יימהרו נא ויתחילו מייד, מייד לכשיסכימו‏ שינוי נכסף זה מהו; אם אינם אלא יוצרים רוב כנגד כל שינוי של ממש – ולא רק של שם – לשם מה איפוא כל זה?

אבל, לאנשים לא מﬠטים יהיה כאן, אם כך או כך, לקח להוﬠיל. וזה אולי הטוב שבכל הלא כל־כך טוב הזה. לדﬠת, כי אין ﬠל מי לסמוך, כי חייב היום כל אדם לחשוב בﬠצמו, ליטול אחריות בﬠצמו, ולפקח בﬠצמו ﬠל מה שנﬠשה סביבו. אנשים אחרים אולי יסיקו כי מוטב שילכו לכל רוח ובלבד שלא יקחו ﬠוד חלק בשום ﬠניין ציבורי או מדיני. הם יאמרו: זוכרים את רפ"י?

מבפנים לא ישתנה דבר. ומבחוץ לא יהיה מי שיישנה. בית ישראל לכו ונישןְ.

ורק ﬠוד זה. כי בﬠצם כל כוונתה של רשימה לא־שמחה זו היה לא לקונן, אלא דוקא לﬠודד. לעודד אנשים, ואנשים צﬠירים במיוחד, שלא לומר כך, ושלא לומר נואש. שלמרות כל זה שלא ייבחלו בﬠניני הציבור, ושלא ימנﬠו ﬠצמם מנטילת אחריות, ושיהיו מוכנים הם להתחיל. בלי לקבל שאין מה לﬠשות. בלי לקבל שהחומה שנפלה כﬠת ﬠל הדרך כבדה מדי. ובלי להיאחז ולומר, ראו מה ﬠלתה לה לרפ"י. סידור זה של הסכמי האיחוד הזה, אינם בהכרח סוף פסוקָ. ומפא"י שנתרחבה לא תוכל להיות אכזב תמידי לשאיפות ולתקוות שמﬠבר לה ולכבדה. גם הר כבד יבול ואבנים שחקו מיים.

איחוד זה היה פשרה פּורתא של גיבורים ﬠייפים. הסתפּקות במוﬠט מקוצר רוח. ו"לﬠשות את המלאכה" לא יוכל לבוא במקום לבחור ולהכריﬠ בין טוב ובין לא־טוב. ויש טﬠם רב לﬠשות דברים, כדי שלא יﬠמוד ﬠיפושה של מפא"י לתקופה ממושכת מדי. ושהחשק לשנות, והﬠוז לשאת בכאב האחריות, ושהקריאה להתﬠורר – אי אפשר שלא יעלו ולא יﬠוררו: אין מנוס מהתﬠוררות. חזק הדבר מכל ההסכמים המחוכמים, ותקיף מכל הימנוני אתמול. הדבר מוכרח להשתנות. וגם כשישתנה ויהיה אופק פתוח, רחב ודי גדול, כגודל השאיפות, לא כגידול טפול בתוך המפלגות הקיימות – אלא כגידול חפשי מחוץ לערוגות המכוסות האלה.

לכאורה אפרורית יורדת כעת. אנשים שכמﬠט ואין להם מה לומר ﬠוד – יוסיפו לומר הרבה. נוסף ﬠליהם כובד שיתן להם להתמיד ﬠוד זמן ﬠל מקומם. יהיו כﬠת מוﬠצות ווﬠידות ﬠם דגלים והימנונים, יהיו כנסים של מוחאי כפיים, יהיו מזכירויות, לפי חשבונות מקומטים וכל מיני אומרי הן מאורגנים, ויהיו לשכות כדי לﬠקוף את המזכירויות, ויהיו לחשים שיקיפו הכל ויﬠקפו את הכל. אבל כמה זמן יכול כל זה להמשך? חבל ﬠל כל שנה מיותרת. חגיגת האיחוד הלואי ולא תהיה ראשית ספירת הדחייה של מה שצריך היה להקדים ולבוא. אבל אנשים גדלים בארץ. ומנהיגים ביניהם. בהם כל התקווה. אולי בהם תהיה יותר דﬠת, יותר אומץ, יותר דבקות במטרה, יותר יצר בנייה, יותר התלהבות כדי לסחוף את המדינה להליכה אחרת, זו שהיא ראויה לה ומחכה לה כבר זמן ארוך מדי. והם גם ידﬠו פרק בהיסטוריה וידﬠו איזה דוגמאות יהיו למופת ואיזה רק לאתראה: לא כך. צר ﬠל השנים שיאבדו. צר ﬠל משקﬠ תקוות שנכזבו. וﬠל דשדוש מתמשך במיים ﬠומדים. מﬠין "נשנה מבפנים”. לשוא. משנים רק מבחוץ. ואין חבוש מתיר ﬠצמו.

צורך השﬠה הוא שינוי. בשיטה הכלכלית, וקודם לה במחשבה הכלכלית. ובסתימה החברתית ובמחשבה החברתית. בתפיסה הרוחנית. בﬠובש האירגוני. ובשיﬠור קומתו של הציבור, ובדרכים שבהם יכול הציבור לומר הכרﬠתו כשהוא במיטב שיﬠור קומתו. תמורה זו אי אפשר לﬠכב. היא חייבת לבוא וגם תבוא כרוח הﬠזה הזו, המבשרת גשם וראשית צמיחה.

יזהר סמילנסקי ינואר 1968

מחקר הים, זפת

גברתי היושבת־ראש. מכל פעולות המשרד לחקלאות לא באתי להעיר אלא על פינה אחת, על התחנה לחקר הדיג הימי.
נתעוררתי להתעניין במוסד מחקר זה, כאשר בדקתי את כלל מאמצי המדינה בפיתוח מרחבים חדשים לתנופה משקית, כלכלית וחברתית; כיצד עוקרים מגבולות הקיים ונפתחים אל עתיד מבטיח יותר, הקורא למאמץ, לחיפוש וליציאה אל מה שעוד איננו, אל הטומן בחובו משהו מגרה, שיש בו משום כיבוש עולם. מתוך הנחה שמה שכבר יש בידינו – הוא גבול מעיק, ואילו מה שאין עוד – הוא אופק גונז יכולת חדשה.
הדיבורים על כוחה של האוקיינוגרפיה החלו מנסרים מאד בחלל עולמנו זה מקרוב, בהדגשה יתרה על הערכים הפוליטיים שבהם, אבל פחות מדי, חוששני, על הערכים הממשיים ועל האפשרויות הגנוזות בהם להרחבת תחומי הארץ מן היבש אל הלח, ומן המושגים המקובלים על ים כשדה למרדפת ציידים אחר שללם – אל מושגים חדשים של טיפוח שטחים לאיכרות־ים, לחקלאות ימית, ולחשיפת כוחות לא נודעים באותם שדות ים שעוד צריך להכשירם. העתקת מושגים מקובלים של הכשרת הקרקע, אל שטחים מופלאים של הכשרת מימי הים, להפקת מזון, הן מן החי, הן מן הצומח – ומימי הים, במובן זה, הם ארץ לא נודעת בכל המובנים. בארצות שונות בעולם הוסבה לאחרונה תשומת־הלב אל הים, בהתבוננות גוברת והולכת ובהשקעות שעוד לא היו כמותן. ומחקר הים הוא החלוץ ההכרחי העובר לפני כל נסיון לניצולו החדש. מדברים על אוצרות הים בכל מה שהיה מדובר מקודם על אוצרות האדמה: על מחצבים, על אנרגיה, על ניצול החי והצומח. כשני שלישים של קליטת האדמה הם ימים שהבלתי־ידוע בהם עולה על כל הידוע, אבל ככל שיודעים יותר, מסתבר כמה מעט ידוע על האוצרות המומסים במים ועל החבויים מתחת פניהם, הרבה הרבה מעל כל' מה ששיערו פעם. ותחרות חשיפת מכמני הים ניטשה כעת בין חוקרי הים למען העתיד.
אין זה המקום להרחיב את הדיבור ולתאר את כוחו של הים, זה הכוח העשיר פי כמה מכל הכוחות שכבר נודעו בפועל. אך מכל מקום, הים המלוח כמקור מים מתוקים, הים הזורם כמקור אנרגיה, תהליכי החום והקור שבו, המינרלים המומסים בקרבו והמוסעים בו, חומרי החיים שבו ועולמות עשירים, מעבר כל דמיון, של חי וצומח, ולאחרונה הים כקולט שיירי התהליכים הרדיו־אקטיביים, כביכול ”מזבלת” העולם לפסולת זו, אשר תוצאותיה לחיוב ולשלילה לא נודעו עוד כל צורכם, והמאיים שבהם, או הסיכוי שבהם – הם נושאי התבוננות מרוכזת בהרבה חופים מחופי הימים סביב סביב.
אך גם בקטנות ובקלות מאלה איננו יודעים הרבה, על הקרוב והמצוי ביותר אצלנו, ועל חופינו: מבנה החוף, קרקע הים כמאגר חומרי בנין, (זיפזיף וכיוצא בו), כמסד לבנין נמלים, קרקע הים כאוצֵר אפשרי לנפט, הזרמים הפועלים בו ותוצאותיהם, משבריו, שיאיו, שפלו ודממתו – כל אלה בראשית דרך הכרתם ועוד בטרם בראשית.
בורא העולם, חוששני, חנן אותנו לא רק בנגב יבשתי, אלא גם בים גדול, אך רזה, ואילו בדרום, בים אילת – ים עשיר אך צר. הניתן לשנות משהו? אולי, אך בלי מחקר אין לדעת. בלי התבוננות אתה עיוור ופועל כעיוור, או תלוי בידע זר ורחוק שאינו הולם תמיד את תנאינו.
והדיג הימי לחופינו – מה סיכוייו באמת? הניתן לשנות כאן את ”נגב הים” ו"להפרות שממות” בים? ככל שמוזרים הדברים למשמע – מה ידוע על תנאי ההתחלות שבתוך הים, ראשית התהוות החיים, המאפשרות התפתחות עשירה יותר, בצומח ובחי? כל אלה בראשית איסוף הידע.
והתחנה לחקר הדיג הימי בחיפה – היא היא שלכאורה הופקדה לעסוק בדבר, לחקור, לדעת וללמד. אבל צאו ובקרו את מקום אותה תחנה, גם בספר התקציב וגם ברחוב הבנקים בחיפה, ותמצאו גם כאן וגם כאן, כי זה מוסד נידח מתשומת־לב. אלמלא מענקי חוץ, לא היתה להם תקומה, ואלמלא דבקותם הקנאית של החוקרים, מכבר היתה נסגרת תחנה זו מיאוש ומרפיון־ידיים, מאין בסים ומתקציב קמצני. כל התקציב לפעולה של אותה תחנה – כעשרת אלפי ל”י, זה הכל. השאר, מאות אלפי הל”י, סכומים עושי רושם, למשכורות ולשירותים כמובן. לפעולה הישירה, אם אמנם מדובר בתנופת מחקר להוצאת המדינה משיגרת מושגיה על הים, אם אמנם באוקיינוגרפיה אנו עוסקים – לפעולת המחקר הישירה אין כאן אלא רבבה ל”י דחוקה ומחוקה. אלא, שכאמור, מענקי חוץ של מדינות רחוקות, שעבודת חוקרינו נחשבת בעיניהם יותר משהיא זוכה בעינינו שלנו, הם שעומדים להם; אלא שקשה לבנות צוות של קבע ועבודה של קבע על מענקים של ארעי, שהיום ישנם ומחר אינם, ואימת הארעיות תלויה על ראש כולם. ומאימה זו יש נמלטים, וכבר היו, לצערי, מעשים, שיפה היה שלא יחזרו, שלא יימלטו מאתנו חוקרים, מחמת הרגשת יתמות. ואילו בכל מדרך רגל ובכל שימת יד של חוקרים שלנו – ים זועף ומסע קשה לפניהם. האם ביקר שר החקלאות במעבדות התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה ברחוב הבנקים? במעון שיכול היה אולי להתאים, אינני יודע למה – אבל בשום פנים לא למכון מדעי, לא למעבדות לחקר הים. הרי זה בבחינת לא יתורץ בכלום – לדאות היכן חוקרים אצלנו את עתיד הים של חופינו. במה אנחנו מסבירים ונושאים פנינו? זה, ועוד: ידוע כי אין מחקר ים בלי הפלגות לים, והנה גם ענין כה פשוט וקל כרשיונות הפלגה, כאלה שיש בידי כל דייג ודייג, אצלם היא בעיה סבוכה וכמעט שאין מודים בקיומם הליגלי, ועליהם להצטייד בתעודות מסע – כאילו היו נוסעי ספינה היוצאים את הארץ לא בשליחותה, אלא היינו הך לשם מה.
אך הענין העיקרי אינו אלא הקמת צוות מלא וקבוע למחקר בבנין של קבע, מתאים למחקר. חובה ראשונה היא לשלוח צעירים, מעונינים בנושאי הים, להשתלם במקצועם במתוקנים שבבתי־הספר, ולהביא לארץ מומחים ידועי שם שיקנו תורתם כאן. כשם שענין ראשון במעלה הוא הנסיון ללקט את כל העוסקים בחקר הים ולהביאם תחת קורת גג אחת, כשיד אחת מנצחת על מפעליהם. חוקרי ים מצויים זעיר כאן זעיר שם, במשרדים שונים בממשלה, ולא תמיד יודעת יד ימין מה עושה יד שמאל – ואף אם מפגש זה אינו בתחום מעשי משרד החקלאות, טוב שיתעוררו על כך. ואילו בכל השאר – חובה היא שיפתח משרד החקלאות לבו לנידח זה, לכמעט יתום זה, אל חלוץ מחקר הים, בתקופה חדשה של התמודדות האדם עם הים הגדול. גם בתנאים הדחוקים שבהם פועלים חוקרי הים שלנו, כבר תרמו לא מעט, במחקר שימושי ובידע טכנולוגי, ואף במחקר בסיסי, שזיכו אותם בהערכה, בתשומת דעת המומחים וב"תשלום מחיר" קיומם; ואילו בתנאים נאותים יותר, כשייצאו מסימטה למרחב, בתקציב פתוח־יד יותר, בדאגה למעבדות ולמבני מחקר, בהשתלמות אנשים נוספים, בתיאום עם שאר העושים פה ושם – יש ידיים לתקווה, שידע עשיר יותר יקדם אותנו לקראת כיבושים, שהיינו עשויים להתמלא מפירותיהם, אם נהיה יוצאים בניצוץ דמיון יוצר, ביצר הרפתקני ומוּפעמי תחושת המחר.

 יזהר סמילנסקי (מפא"י) 12-2-65 דיון על תקציב משרד החקלאות

 

גברתי היושב־ראש, חברי הכנסת. כל מי שחזר מן הים ברגליים מוכתמות זפת וחירף וגידף וביקש לדעת מניין מחרוזות הנפט הללו המעטרות את חופי הארץ ומוסיפות נופך משלהן על תענוגות הרחצה בים – יברך הצעת חוק זו המנסה, באיום של קנס גבוה, להרחיק מקור זיהום עיקרי של הים בנפט.

אולם סבל זה של רגליים מזוהמות בזפת הוא רק טרדה מרגיזה, בעוד שלבעלי חיים מרובים הוא כליה גמורה והשמדה המונית. ביחוד בולט הדבר במפרץ אילת. השמן הנפלט אל הים מתקרם כמין צעיף דק על פני המים, ומטולטל בגלים וברוח; הוא אוטם את פני המים מחדירת החמצן אל תוכם, מקצת נפט מתמוסס במים והשפעת תמיסה זו רעילה והרסנית גם כשריכוזה נמוך. רצועות חוף ייאלחו בשכבת הנפט, ואבנים ואלמוגים יתכסו בשמן ובחומרי רעל וייהפבו כך לקרקע ממית, אם ממגע ישיר ואם ממגע עקיפין. והמוות יתפשט מהר. את אלה יחניק, את אלה ירעיל, ואחרים ימותו מטרף מורעל.

גם קיומם של האלמוגים עצמם מסתכן בים מזוהם שהתפתחותם בו מתעכבת, ועודף החיים על המתים – שהוא סדר הטבע התקין – יתהפך. עולמות שלמים ייהרסו כך ממגע הנפט, ייכחדו, וחדשים לא ימלאו את מקומם. יוצא איפוא שמניעת זיהום הים על־ידי פליטת שמני אניות, מיכליות השוטפות קרבן ואחרות, היא הכרח דחוף, וחבל שאיחרו עד עתה בנסיון למנעו ולצמצמו.

הדרך המוצעת לפנינו היא דרך הקנס על האחראי לשפיכת השמנים. אלא שקנס זה כוחו עמו אם נעשתה שפיכה זו בתחומי המים הטריטוריאליים שלנו. ואילו שמנים שנשפכו מעבר לתחום זה – יכולים בתנאים מסויימים של זרמים ורוחות לחזור ולהגיע לחוף, אף כי, כמובן, בכמויות פחות אפקטיביות. כך הוא בים־התיכון, ואילו במפרץ אילת הענין מסובך ומסוכן יותר. הרוח המצויה שם היא רוח צפונית, ולעתים קרובות צפונית־מזרחית, באופן שמה שנפלט בעקבה – מוסע לחוף אילת. יוצא איפוא שרק אמנה בין־לאומית למניעת זיהום הים על־ידי שפכי שמן תוכל לסייע, ואין מקום שבו אמנה כזו היא יותר דבר למקומו. חשוב על כן שנעיין באמנה זו ונראה כיצד תוכל לפעול על שכנינו למפרץ הצר, כדי שיימנעו אף הם ממעשה השחתה זה, שאין בו הכרח, אלא רשלנות בלבד. אילו מצאנו דרך לשיתוף פעולה אתם בענין זה – ונשם כל מפרץ אילת לרווחה.

אולם שפיכת השמנים אינה מתרחשת רק אם שופכים שמנים במתכוון, אלא גם אגב פריקה וטעינה מתוך צינורות רעועים או שילובים דולפים, או גם שיטות הזרמה בלתי־משוכללות. חשוב הדבר לפקח על שיטות אלו, שתהיינה נכונות ומדוייקות. שיתוף פעולה בין חברות אספקת הנפט, חברות האניות ומינהלות הנמלים, עשוי לעורר חיפוש משותף של דרכים משופרות לפריקה ללא דליפה ושל שטיפת המיכליות הרחק ככל האפשר ממגע עם החוף.

ומכל מקום, הצעת חוק זו היא צעד נכון, שתוצאותיו יהיו לברכה לבעלי חיים אלמים ולבני־אדם שיוכלו להודות על כך. וחשוב לזרז תהליכי החקיקה, כדי שלא לדחות תחולתו וברכתו.

 

יזהר סמילנסקי (רפ”י)  הישיבה הרביעית של הכנסת הששית, 30.11.1965

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחקר ופיתוח 1964

 

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ-5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ-3 מיליון ל"י אשתקד ולעומת קרוב ל-2 מיליון ל"י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן – היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכה הזמן שלנו — הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השגה ואזלת-יד.

ביטוי זה "מהפכת הזמן שלנו" ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבזני אצלנו – מליצות תחת אמונות – אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דבר-מליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: "סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמת-העולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות" — הם אומרים שם – "הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודם-לכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה".

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת – המובעת שם – כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים – לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתי-מתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורות-ייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם – עד שמגּיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שׂינוי-ערכין, ולא הד שופרה של מהפכה, אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושׁגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מה-בכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סך-הכל הזה הוא רב-רושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי", ולא משום "דווקא” ו"קודם כל". והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן – משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ – לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן – מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכי-עם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתי-מוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו "מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בני-חורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק – כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום – יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתי.

אני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זווית-ראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה – הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן – לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפס-ואין – בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצות-הברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב-1963 – 12 ביליון; ל-1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבת-תנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם השאלה נוקבת מזה; שכן, אי-אפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שׁהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות – כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים – לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד – שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי – ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב – ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּת-הדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו – אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים – עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוח-היצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפנים, ופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיון-יוצר נעשה לעתים ציון-לשבח אצלנו. ועושר בקטנות-מוחין – עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרת-הבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפּלאותיו — מוטב, ואם לאו – אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשירי-ביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠל-פי מכשירי ניװט כי אם ﬠל-פי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלא-נודﬠ, הלא-מוכר, שגם מחר לא תדא עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלא-ידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב – בלא לזלזל בכל אחד מאלה – כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה – שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים — הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין ,,קח" בלי ,,תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או אי-ניצול נכון ֵ- הם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אף-על-פי-כן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כל-כך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק בדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה – ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך ֲ-, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם "הגניוס" היהודי מתגלה בייחוד הבונה – דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא – מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשום-מה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדה-אדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו – קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן – כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר "אקדמאי" שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם – וקשה עליהם אורך-הרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה", להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהִלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה – עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לבית-הספר היסודי לא ימצא בצאתו מבית-הספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לבית-הספר בשלהי מלחמת-העולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטוב-ולהועיל – כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה – יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעור עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומת-הלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים – כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו בר-ציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתי-תלוי, בלתי-כפוף. לא לשר, לא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתי-תלוי, ﬠצמאי, ופתוח-מוח-ודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא – תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף בי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בת-החורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור ֵ-נעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר – יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע – ולא צרכנו -, יהא בן-חורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה – קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם – פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח – כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלותּ ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין – מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא – מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץ-לארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למיּלגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץ-לארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא דו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל – כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרות-איבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

‬יזהר סמילנסקי (מפא“י)   דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה 13-1-1964

בעיות המחקר התעשייתי

פיתוח המחקר התעשייתי נראה, לכאורה, כענין שכולו משקי וכלכלי; אבל לאמיתו הריהו לא פחות מכך ענין חברתי ותרבותי. ומתוך חרדה לאחרון אני נוטל רשות לדבר בראשון, ולחרוג אל נושא שאינני מתיימר להיות מן הבקיאים ביותר בו.
אבל, כי המדינה תקועה כעת במיצר כלכלי ומשקי, אין צורך בעזרתם של בקיאים דװקא; וכי במיצר זה תקועה לא רק הספינה המשקית שלנו, אלא, בין אם כפועל יוצא, ובין אם כסיבה ראשונה, שהיתה מתעלמת, אולי, מתחת פני השטח – גם כוחה היוצר של החברה, באופן ששיתוק החיות ברקמה אחת עלול להתפשט ולחדור לכל שאר הרקמות, ולהשפיע הרגשת סכלון, חוגים אחר חוגים, לערער את המוראל הכללי ולהגיע במהרה ולעבור את סף בית־הספר.
חברה המפסידה מכוח דחף היוצר שלה, מיצר הרפתקה המגרה את הציבור להתאזרות ולחיפושים – קשה לייחל כי המחנכים הם שיוכלו אז לעשות משהו, יותר מאשר לקונן, או להטיף מוסר, ולנסות ברוח נמוכה כזו ללבות גחלת דועכת של משאות־נפש. המחנכים וחניכיהם, המשפחה ובניה, והחברה כולה עשויים להיות מופעלים על־ידי מצב של התעוררות, כשם שעל־ידי היפוכה של התעוררות, על־ידי מצב עייפות כללית והרגשת אזלת־יד. והכל משתנה מקצה לקצה אם רוח רעננה עוברת פתאום, כמחלון שנפתח, שעה שמרגישים בעם כי אכן הולכים לקראת שינוי רצוי ולקראת תמורה שתוליד סיכוי טוב. הצורך לצאת ממיצר זה הוא איפוא המניע להציג הצעה זו על סדר יומה של הכנסת, ולבקשה לבוא ולדון בקול רם, ולשתף גם את הציבור בדיון הזה: אין יוצאים מן המיצר שנתקענו בו והלאה.
והנה, מכל ענפי הפעילות היוצרת שלנו, בין המפגרות היא, חוששני, התעשיה הישראלית. לא מפני שאיננה יודעת לעתים לייצר דברים, אף כי לא ברמה אחידה, ולא מפני שאין לה מכשירים ומיתקנים חדישים, ואפילו על פי המלה האחרונה של האופנה הטכנולוגית – אלא מפני שאין לה הכרת הדבר, מפני שלא נשתכנעה למעלה מכל ספק, כי מי שאינו יוצר את הידע לתעשיה שלו, ולו רק בחלק, ממילא גוזר על עצמו פיגור, גם כשהוא רץ בחדישה שבמכונות המהירות.
אינני מתכוון לכך שנוכל להתיימר ליצור ידע חובק זרועות עולם, כל־יודע וכל־יכול, אלא לאותו שיעור ידע הנותן לנוצר בארץ סימן עצמי וחותם אישי, מזה, ודי ידע שישמש כוח מיקוח בשוק הידע בחליפי קח־ותן, מזה. מתנות אפשר לקבל מכל שיעור־קומה שהוא, אבל ידע אי־אפשר לקלוט בלי שיעור־קומה של גובה. ומי שאינו מתעסק בייצור הידע, מן המופשט לעולם לא ידע די צורכו.
מתברר. כי התעשיה שלנו, להוציא סעיף או שניים, כמעט שאינה נזקקת למחקר עצמי משלה. ענין זה נראה בעיני התעשיה, בין פרטית ובין ציבורית, כתביעה סתמית, רחוקה ולא נוגעת, כשאפשר להניח את הדעת גם ביבוא ידע, ארוז וצרור ושלוח ממדינות רחוקות. ולא נשאר לנו כאן אלא קצת לשפר וקצת לשנות סחורת ידע מוגמרת, אם לא להעתיק פטנטים בשינוי כלשהו ובגניבת דעת קלה. ואילו למעט המחקר התעשייתי המקורי נענים באי־חשק, בדוחק, בדלות ובחוסר אמון לא מוסתר, בחוקרים, בתביעותיהם למעבדות, וגם בכוחם לתרום כל תרומה של ערך לייצור.
סיבת הנחשלות במחקר התעשייתי שלנו אינה רק בהיקפו המצומצם, ולא רק בהשקעה הקמוצה שמודדים לו, אלא בעיקר בהעדר תפישה רחקת־טווח לתעשיה המודרנית, מפני שאין די הבנה מה היא תעשיה מודרנית, ומה תביעותיה של תעשיה כזו. עיקר הנחשלות שלנו הוא באין התודעה, ובאין ההכרה, כי אמנם צריך מישהו מחקר תעשייתי, או כי שאלה זו היא שאלת חיים להתפתחותנו.
הרי לפניכם עדותו של בר־הכי, נשיא הטכניון. בדברו בפני ועדת החינוך של הכנסת סיפר, כי הטכניון ערך אשתקד מחקרים למזמינים שונים כדי 8 מיליון ל"י, רובם לשואלים מבחוץ וחלקם לשואלים ממוסדות ממשלתיים, או למחקרים יזומים משל עצמם; ואילו התעשיה הישראלית, על כל מפעליה, לאחר שזירזו אותה לעשות כן, לא פנתה בשנה האחרונה אל חוקרי הטכניון אלא בשװי של 21 אלף ל”י בלבד. וכשנשאל לסיבת הדבר, השיב לאקונית: ”התעשיה שלנו עוד אינה יודעת לשאול”. הרי זו תעודת־עניות חתומה ומוסמכת על־ידי המכון הטכנולוגי לישראל, 18 שנה לאחר השגת עצמאותנו, כשהסיסמה ”יצוא או מוות" על לשוננו, בכנסים ובימי מועד.
ועומדים בדרגה אחרונה זו של "שאינו יודע לשאול” – אנחנו יוצאים בעוז להתחרות עם העולם, או למװת. במה נתחרה איפוא, אם לא בהעמדת פני מסכנות, וברחמנות אנשים טובים, רחמו?
אבל נסו לשאול את פי התעשיינים שלנו אם לא ניחא להם במצב המחקר התעשייתי אצלם – אם לא ישיבו לכם במשיכת כתף, ויגלגלו הכל לטענות על גורמים שמחוץ להם, ולתלונות שגורות מכל מין שהוא. פנו מעליהם ושאלו את הממונים על התעשיה במשרדי הממשלה מה הם אומרים, וקודם כל שאלו את כי אנשי האוצר – וישיבו לכם בדיוק ככתוב בספר התקציב: אחוז התקציב המוקדש למחקר התעשייתי בישראל, הוא, בממוצע, רק חמישית מן הממוצע הנמוך הידוע במדינה תעשייתית בת־זמננו (0.2%‏ – במקום 1% מנפח הפדיון התעשייתי). וגם מעט זה ניתן בלי חמדה, ורק לאחר השתדלויות וריצות הלוך ושוב, ורק בנדנוד מתמאס על עצמו, ובהטרדות של כל מיני תמהונים, שאינם מרפים ואינם מתייאשים, אף על פי שצריכים היו מכבר להשליך הכל לכל רוח, ואשר בלעדי דבקותם היינו כולנו היום נשארים בפחות מלא־כלום. צוואר הבקבוק לקידום המחקר התעשייתי בארץ נמצא איפוא באטימות משרדי הממשלה, אשר רק מאחר שהטכנולוגיה נעשתה אופנה מקובלת בעולם, ומאחר שקשה לסרב לאופנה, אינם יכולים שלא לתת משהו, בעין צרה, בלי להכריז כי הנה הם ”שורפים” בזה ”פונטים” יקרים על "אקספרימנטים” מפוקפקים, לצורך שכולו פרחים ולא פירות.
הרגשה לא נוחה היא לחזור ולאמור דברים ידועים, ואף־על־פי־כן צריך אולי לומר כאן שוב בקול רם, כי תעשיה שאין בצידה היום מחקר ראוי לשמו, נדונה לאינפנטיליות ללא תקנה; ושמי שדוחה את ההתחלות ואת השקעות היסוד, מתעלל בזדון במה שצפוי לנו בעוד שנים אחדות. עד כדי כך שלעתים נראה כי מדיניות הממשלה בכל הנוגע למחקר התעשייתי היא, יותר מכל, התחמקות מכל מדיניות. מעין: נחכה ונראה; ימים יגידו; לאט לאט; ומן השמים ירחמו. ואם יש בממשלה גם כאלה שעיניהם פקוחות ויודעים את ערך הדבר, ואף מנסים לקדם משהו, הרי הם נראים לעתים כאילו עושים בחשאי, ומסכימים במחתרת, מתחכמים להעביר מסעיף לסעיף ולהבריח מעיני האוצר, ולתת מתן בסתר לקידום פרט זה או אחר, ובלבד שלא יגיע הקול לאוצר, החושד כי כל אותם מדענים ומהנדסים במעבדות שבצד מפעלי התעשיה אינם אלא מסתירים שם איזה קשר. דור שלם כאילו חושד כאן בדור הבא, כאילו היה זה מתנכל לו.
הנה, בדקו, למשל, מה קרה למעבדות של חברת דשנים וחומרים כימיים, ואיך קיצצו בהן לאחרונה, מאחר שברור היה למנהלי המפעל, כי מפעל שמחזורו כדי 35 מיליון לירות, די לו במעבדות שהיקפן כדי 200 אלף לירות בלבד, לאחר ששנה קודם לכן פעלו במיליון לירות. זה קיצוץ שאומר הכל: כי בעצם אין צורך למפעל גדול כזה במעבדות. הכל ידוע, הכל גמור, הכל טוב.
והתוצאה? שאנחנו נוטלים חכמה שאתמול מכרו לנו משום ששלשום כבר חדלה לשמש, ובה נבוא מחר להציעה לפניהם.
תעשיה חסרת אופי מאבדת מקומה במאזן משק המדינה, ומה שחשוב לא פחות – מפסידה מקומה הראוי לה בעיצוב פני החברה. התעשיה שלנו כיום אינה גורם המושך אליה כוח חושב, מפני שבצד ייצורה החומרי אינה מייצרת רעיונות. וזה החמור מכל. כי יתרון המחשבה העצמית, שבכל מקום ומקום היא היתרון האנושי הראשון, כאן, כמקום שכל השאר חסר, ואין לנו יותר מדי חומרי־גלם ולא הון ולא כוח עבודה מאומן – כאן נעשה יתרון הידע העצמי ליתרון המכריע
ולנותן הטעם. ודווקא בזה אנו מפגרים ומסרבים לעשות.
מראש נתון כי לא נוכל להתחרות באחרים בכלום, אלא רק אם נדע להציע יתרון אנושי ומחשבתי. זה ייחוד הידע המקורי. זה יתרון המחקר, ההמצאה, ההברקה, ההעמקה, השכלול, הפיתוח, כוח קליטת הידע העולמי מזה והכוח לתרום לו כפי כוחנו מזה. ובזה ממש אנתנו מקמצים. יוצא איפוא שלתעשיה שלנו יש הכל ורק אין לה ראש חושב.
הנה, למשל, התעשיה ההסתדרותית, תעשיה שמחזור הפדיון שלה, שכוחה הכלכלי, התעסוקתי והשפעתה החברתית אינם צריכים לראיה, היא אחד הענקים בארץ – כמה מוציאה כלל תעשיה זו על מחקר ופיתוח? לא האמנתי לדבר ועודני מוכן להודות לכל מי שיוכיח כי לא כך הוא – כמעט ואין לה מחקר תעשייתי. לתעשיה ההסתדרותית אין כמעט מחקר תעשייתי. אין לה כמעט מעבדות. אין ל"כור” מעבדות למחקר תעשייתי. ואם נזכור כי מדען ומעבדתו עולים סביב 50 אלף לירות לשנה, הכל לפי נושא מחקרו, נבין כי כל אותם סכומים קטנים שתמצאו רשומים בכל מיני תקציבים, אין בהם אלא כדי אחזקת איש או שניים, אבודים במפעל עצום ומסורבל.
וגם כאן לעתים משבשים את ניצול כוחם כמהנדסים או כטכנאים. נצרף את כל המעט שיש לנו – ונמצא לפנינו אחוז עלוב, שבושה להזכירו, ושיש בו כדי להרשיע את כל האחראים לתעשיה עצומה זו: המתקדמת בעיניים עװרות במסלול ריצה שרק החריפים שבין הפיקחים יוכלו לו.
וכי אין זה מוזר כי תעשיות כה רחבות־נפח בארץ תהיינה פטורות ממחקר? לחקלאות הישראלית יש רמת מחקר ופיתוח ידועים לשם בעולם כולו, ואילו התעשיה – פטורה. אין לה אוריגינליות. ואין לה צורה של עצמה. החקלאות צמחה כאן על רעיונות חברתיים והפריחה תנועה חברתית; ואילו התעשיה אצלנו גדלה בכמותה על גבי דלות רעיונית, ואין לה זיקה להתעוררות חברתית. אין לה דבר משל עצמה מלבד אשר להרוויח ולסחור, בלי תודעת הדבר שבו היא עוסקת.
מה גרם לכך? לא מחסור בכוח אדם. אלפי סטודנטים ישראליים ומדענים רק ישמחו לחזור הביתה אם יידרשו ואם יוצע להם משהו שבאמונה שבהם. גם אין מחסור בידע יהודי בעולם, שהיה נענה ברצון לשתף פעולה אתנו, אילו היינו עושים משהו שיעשה אותנו מוכשרים לקבל מאשראי עצום ופתוח זה. אין מחסור גם בממון, אילו כוון בהעדפה נכונה ומכוונת. המחסור העיקרי הוא בהכרה: הממשלה לא הכירה בדבר; התעשיינים לא הכירו בדבר. המחסור הוא בתודעה.
תודעה כתנאי ראשון, כי בלי מחקר לא תהיה תעשיה מודרנית. צוואר־הבקבוק אינו אלא קוצר תודעה כללי – בממשלה, בשלוחותיה ובמשק על רוב ענפיו. ובקוצר תודעה זה נדון הכל להתיישן ולהסתרבל, ודחף החיים בחברה להצטמק. ובית־הספר לא יהיה מכין לדרך חיים, אלא נדון למליצות שדופות בעולם חסר תזוזה ואפאתי.
ובינתיים, מושגים אלה עצמם: מחקר ופיתוח, ייצור, ידע, מדע והשכלה מדעית – עדיין הם הירוגליפים בעיני הנהגת התעשיה שלנו. ומישהו צריך לתופף על גביהם כדי שיחדלו מאי־סקרנותם ויתחילו וירצו להתאמץ לפענחם.
עצלות המחשבה, השיגרה השמרנית, עשיית כלים בלי ליצור ערכי דעת, הייתכנות לעבוד בלי מעבדות מחקר, בלי להבין ערכן, להיות שקועים בדפוסים ישנים, מפונקים בשוק פנימי שיקנה תמיד הכל ויבלע הכל, פטורים מחשש תחרות מבחוץ, עד כדי כך שגם אפשר לשגשג זמן־מה בלי להבין דבר בתעשיה מודרנית, ושתיתכן תעשיה כזו, שאיננה תורמת הרבה לקידום המשק, לא כל שכן לקידום האדם והחברה הזקוקים לה – כל אלה מכבר היו צריכים שיקרה בהם משהו. ואף כי מאוחר למדי להתחיל כעת באלף־בית של תינוקות, הכרח הוא.
אחוז ההשקעות למחקר ולפיתוח הוא אינדיקטור המורה על רמת תעשיה פחות מנמוכה. וצריך שחברי הכנסת יידעו כי האינדיקטור הזה נוטה והולך בזמן האחרון למטה ויורד משנה לשנה. ואנחנו עומדים כעת במצב שנראה גרוע מפיגור – בעוורון.
בדין־וחשבון המועצה הלאומית למחקר ופיתוח שעל־יד משרד ראש הממשלה, לשנים 1963 ו־1964, תוכלו למצוא בזו אחר זו הערות מחזקות תיאור זה של מצב המחקר התעשייתי, בשינוי האחד, כי מאז נכתב אותו דין־וחשבון השתנה המצב לרעה וירד לשפל נמוך יותר.
ושמא תבוא היום הממשלה ותודיע ברבים מה היא הקונצפציה שלה? מה תפיסתה שלה בנוגע לתעשיה מודרנית? מה צריך לעשות ואיך מתקדמים לקראת תעשיה כזאת? מה דעתה על מנהלים שלא למדו דיים ואינם יודעים פרק במדע ובטכנולוגיה מודרנית? מה מכינים בממשלה כדי שלא לפגר, כדי שנוכל להתחרות בשוקי העולם המפונקים והשבעים? מה עושים כדי להפיח רוח חיים בתעשיה חסרת העצמיות? שלא נחזור כאן על אותו אבסורד ציורי, שיש כדוגמתו כל כך הרבה בארצות שמסביבנו, שעה שמפעילים מכשירים מודרניים במנטאליות פרימיטיבית, והרינו בחברה טובה, מזרח־ים־תיכונית.
מראה פני התעשיה של מדינה צעירה הוא כמראה פני המדינה. ותעשיה שאיננה יודעת לשאול, שמעיזה לייצר בלי מחקר, בלי מעבדות, בלי פיתוח, בלי השקעות לקידום הידע, בלי חסכון בכל עסק אחר, והשקעות פזרניות ורחבות־סבלנות רק בעסק הזה, בלי גיוס מיטב האנשים שאפשר להשיג, קודם שיפוצו לכל רוח ומאתנו והלאה, תעשיה סתמית כזו בלי מחשבה מקורית, בלי דמיון יוצר – ובכן, מה יש לה להציע? חומר גלם זול? כוח עבודה משוכלל? מקורות אנרגיה עשירים וקלי ניצול? או שרק להוסיף ולהעתיק תהליכי ייצור ישנים ולייצאם אל אותם מקומות שבהם כבר נפסלו מחמת יושן, ונמכרו אז לנו – האם זו תמימות עד יאוש או שזו עזות פנים עד הלקאה?
כאן חייבת הממשלה להיות מופת, בכל הנוגע לה ובכל התלוי בה. כך עושים בכל מקום ומקום בעולם. הממשלה עושה צעדים של ממש – במקום שאחרים מהססים. ואילו מכוני המחקר הממשלתיים היום, לא בכולם אפשר להתגאות – לא בהיקפם, לא בציודם, לא בשיכונם, לא בכוחם למשוך אנשים נכונים ובעלי ערך, ובעיקר לא בכוחם להחזיק בהם שלא ינוסו. לולא נמצאו בינינו דון־קישוטים שנלחמים בחירוף־נפש ובבזבוז־נפש באותה שיגרה ובאותה ביורוקרטיה, היה מצבנו בתחתית השפל. וכל מי שקצת שררה לו, נראה בעיניו כאילו עיקר תפקידו להדפם מעליו ולייאש אותם – מכס כבד על חומרי מחקר, סרבול ניירות בעסקי יבוא ויצוא מדעי, הרצה ממדור למדור והעדר שום מדור לנושא מיוחד זה של מחקר ופיתוח בתעשיה – זה לחם חוקם של המעטים שרוצים לפתח משהו על אף כל אבני הנגף.
כלום צריך עוד להמתין שיקרה משהו, כדי שנתחיל, ונתחיל בתנופה? ראשון לכל צריך להשליט בחוגי הממשלה עצמה תודעת הצורך החיוני במחקר ובפיתוח לתעשיה המודרנית, אם מתכוונים באמת לתעשיה של ממש, בעולם שבו בזה אחר זה מתיישן כל מוצר במהירות ונהפך לגרוטאה. בשעה שמי שאין לו כושר ליצור ידע עצמי, נדון מראש להפסיד ריבונותו. ואין זה דיבור בעלמא או סכנה דמיונית.
חוששני כי המשבר שבו אנו נתונים כעת אינו רק משבר חומרי, אלא בעיקרו משבר בתפישה ובהשקפת עולם. והמשברים המעשיים הם תוצאה של היתקעות במיצר אינטלקטואלי. יש לפנינו הזדמנות מיוחדת, שבה חיפוש אנושי עומד בבת אחת בחזית קידמה מעשית ובחזית קידמה חברתית, כשם שבחזית חיפושים תרבותיים וחינוכיים. וזו שעה להחליף שיטות מיושנות, תפישות מאובנות, ואנשי מפתח שחדלו לדעת כיצד פותחים.
אני מציע איפוא, אדוני היושב־ראש, שהכנסת תדון בנושא זה של המחקר התעשייתי, ושדיון זה יהיה תרומה להנחלת תודעת התמורה, ודרך לעורר תשומת־לב הציבור לנושא מיוחד זה, וכי הממשלה תוכל להשתמש בהזדמנות זו, כדי להביא המלצות משלה לתיקון המצב הקיים, לתת לפנינו תכנית רב־שנתית לפיתוח המחקר התעשייתי, הן במכוני הממשלה והן בגופים תעשייתיים שמחוץ לה. ולהציע משהו ממבט של חזון, שכה נתמעט בקרבנו.

 

יזהר סמילנסקי (רפ"י):  הצעה לסדר היום 27-7-66

 

 

נגד הקיצוץ בתקציב החינוך 66/67

יזהר סמילנסקי (רפ"י):

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. דומני כי ההכרה בבכורת החינוך על פני שאר עסקי המדינה נעשתה היום נחלת הכלל, וכבר היא כמובן מאליו. יש אומרים כי החינוך בא היום שני לאחר הבטחון. ואחרים מתקנים כי זה וזה במעלה ראשונה. ומכל מקום תקציב משרד החינוך קפץ השנה ועלה יותר מכל תקציב משרד אחר, ושוב אינו רחוק וידו כמעט נוגעת במחצית המיליארד. וגם אין כמעט מספר בין מספרי מערכת החינוך שימעט מרבבות, והכל בא שם בסדר גודל של גדולה.
ועם זאת עדיין יש שאלות יסוד, שאפילו מחץ העפלה כבירה כזו אינו מזיז אותן ממקומן והן נשארות תקועות בחזקת שאלות לא פתורות בעיקרן כגון שאלת המורים.
שאלת המורים הרי היא כידוע אחת מאותן השאלות שקל לכנות אותן בשם ולומר הרבה בעדן – בלי לדעת להציע פתרון של ממש. לא אצלנו ולא בעולם. גם מאמץ מכוון, הון רב ועקשנות שלא להרפות ממנה – לא תמיד מביאים תוצאות מעודדות. סיבות רבות לכך. קודם כל המסה הכבדה של ציבור בן רבבות עובדים שמשלם המסים צריך לשאת במחיר קידומו. ואחר־כך הדחיה המפורשת שדוחה כל שאר ציבור העובדים בארץ אפשרות שקטע ממנו יתקדם לבדו
בהעדפה, שהכלל לא יהיה שותף לה. וכן גם ההכרה לבחור את הטובים שבין המועמדים להוראה, בשעה שאין המועמדים אצים לבוא, וצריך לפתותם שיואילו לבוא. באופן שבמקום לבחור נשאר רק לקבל את מי שהיה מוכן והסכים לבוא.
עובדה נוספת היא, שבית־הספר מזה והמחקר המדעי מזה – המחקר קורא יותר לצעירים המכשירים עצמם בלימודים גבוהים. כל אלה וסיבות אחרות קיימות ועומדות. ועם זאת כל המאמצים האחרים שיושקעו במערכות החינוך יהיו מאמצי שווא; כל תועפות ההון וההתאמצות להתאזר ולהשיג – כולם לשווא אם אותו מורה יחיד לא יהיה עומד במרכז, אדם הרוצה לעשות ויודע להשתמש בכלים המתחדשים וניתנים בידיו. כי חינוך הוא תמיד וללא הימלט ענין בין אדם לאדם. אין שום קפנדריה או עיקוף להכרח של מגע אנושי ישר זה, והדברים ידועים.
לאושרנו עדיין יש עמנו מורים שבאו בשלים למדי לבית־הספר ועשירים למדי בתרבות יהודית וכללית, מהם שצמחו בעולם עומד על כנו וספגו בעד כל נקבוביות רקמתם האישית את תרבותם ותורתם, ומהם שבזכות כושרם האישי וסנולותיהם העצמיות חוננו להיות מורים טובים. אך כנגדם מתרבים והולכים מורים אחרים, שאין להם ברשותם אלא רק קצת מה שקנו בלימודיהם, ידיעה מתוך שפופרת צרה אחת, ויותר מזה אין להם לא בתוכם ולא בידיהם ולא בכליהם. והרי אלה איפוא, חוששני, מורים רזים למדי עם חכמות רזות למדי, שאם יסורו מהן ימינה או שמאלה מיד ימעדו ויימצאו שרופים במחילה, וכל תורתם קו אחד דק בספקטרום. מה איפוא יתנו אלה, ומה יוכלו להביא ללומדים אצלם? וזה דווקא בשעה גדולה, כשכמעט כל אוכלוסיית העם הצעיר יושבת בבית־הספר שככל שהיא אוכלוסיה כבירה יותר. תהא גם עניה יותר, ממש באותה מידה, ועוני כל כולל וכללי זה יעשה לנו רזון כל כולל, וזה, חלילה, יהיה טיבנו מלמטה וכזה ייראה פרצופנו מלמעלה.
אין הפרזה איפוא אם קובעים כי לא שיטות לימוד, לא ארגון הלימוד ולא תכנית הלימוד – כבדים וחשובים ככל שהם – לא הם מבחן בית־הספר היום, אלא רק זה תמיד: המורה. בו מתחיל ובו עולה מעשה ההוראה והחינוך. קודם כל הוא, והוא לפני הכל. המכשירים, השיטות, התכניות – כולם כלים בידיו. שיעור קומתו, תחושת שליחותו ועושר תורתו עושים כלים אלה מלאים ומועילים, או קליפות ריקות.
יוצא שלפני כל דבר אחד צריך למצוא דרכים להפנות את הטובים שבעם אל ההוראה, לעשות שיהיו יותר מורים, מוכנים הכנה טובה יותר לעשות שליחותם. ובשעת דיון על תקציב – משמע הדבר כמובן תקציב: לא תקציב הולם לדבר, אלא תקציב דוחף ופורץ, תקציב יוצא מן הכלל, השקעות חורגות מן המקובל ויזמה מתחדשת, המופעמת תחושת חירום, כדי שענין ההוראה ייראה בארץ כעומד בראש ההעדפה והמורה ראשון המיוחסים.
לא כאן המקום להתוות דרכים מפורטות. ואף אין תכנית קלה, או תכנון על רגל אחת. מכל מקום אין זה ענין זול ולא ניתן לדחיות ולטלאים. אני יודע כי במסגרת האפשרויות הניתנות עושים היום הרבה. אך האפשרויות הניתנות אינן מופעמות כל צורכן אותה תחושת החירום. החינוך אינו יכול ליהפך לשירות ציבורי שבו האנונימיות עושה במידות ממוצעות מה שאפשר להשיג. ואם לא נדע להיחלץ ממסגרת האפשרויות הניתנות להשיג, ולהציע כאן אפשרויות בלתי־רגילות שתהפוכנה את ההליכה להוראה ליתרון שאדם יתפאר בו ולהישג שהמדינה תתברך בו – נלך הלוך והיכנע למסגרת הממוצעת האפשרית, שתעצור את דמות בית־הספר, את רמתו ואת תוכנו, ותקומם את כל שותפיו. במסגרות החינוך יהיו עושים או דברים טובים כאלה או אחרים, שיהיו מיוצרים בהמון, אך התקוות שתולים היום בחינוך כסיכוי היתרון האישי והחברתי שלנו, לא יהיה להן על מה להיתלות, שכן בית־הספר יהיה כולו תלוי במה שמחוץ לו: הוא יהיה בן ממוצע להוויה שמחוץ לו, ולא אבי תמורות ולא כוח מחולל מציאות.
אני יודע להעריך צניעות של הליכה בקטנות צעד אחרי צעד. אבל כאן נקראים ללכת בגדולות, אם מתכוונים לגדולות.
אינני בא לבטל את הדברים הטובים שעושה המשרד בענין המורים, כפי שעושה, כשם שאינני בא לדון על הצעות נוספות הנשמעות מצדדים שונים מה עוד צריך לעשות, או איך לעשות יותר מה שאין עושים למדי – אם על־ידי הטבות, אם על־ידי הענקות לסוגים מסויימים בין המורים שחפצים ביקרם, אם על־ידי הקלות וסיוע למשק ביתם ואם על־ידי פטור ממסים שונים, או על־ידי קידומם של המורים במעמדם האקדמאי – הדברים ידועים פחות או יותר, הם נשמעו כבר לא אחת, וגם מזיזים בהם פה ושם הזזות של התחלות, שאולי צריכות תנופה עוד יותר עזה. מה שאני בא לומר הוא שתהום אין עוברים אלא רק בקפיצה, וכי תחושת התהום התרבותית והחברתית שלפנינו אינה מוכחשת. ושאם היא תהום – הרי היא מיד גם תהום כלכלית, ומיד גם תהום לרגלי ריבונותנו. חוששני שאיני מגזים כאן בחרדה או בקדרות התיאור. כי חרדה כפולה היא: מה יהא עלינו תוך שנים לא רחוקות אם לא נצליח להקים דור של מורים טובים, ואיזה פנים יהיו לנו אז; וחרדה מפני התביעה שלעתים היא אילמת ולעתים אף קולנית ונרגשת: שלא לאכזב את הייחול שמייחל הנוער שלנו כי תינתן לו ההזדמנות שהוא ראוי לה.
צר איפוא להיווכח כי במסגרת הקיצוצים והקימוצים שנעשו השנה בתקציבי הממשלה קוצץ בין השאר גם תקציב הכשרת המורים בכמיליון לירות. הרי זו קשיחות יתרה, שגם אם לא מקוצר ראות, מכל מקום היא דחיה חסרת סליחה של ההתחלה הנכונה מכולם. אם לקמץ – לקמץ בכל פינה שהיא כדי לפזר את המקומץ כאן: שיהיו מורים יותר טובים, מוכנים יותר טוב לעשות עם כל הילדים האלה שהצלחנו להושיב על ספסל הלימודים, כי הילדים, כמעט כולם, כאן.
דבר גדול הוא זה שכמעט כלל אוכלוסיית הילדים שעד גיל ארבע־עשרה יושבת על ספסל הלימודים. אבל דבר מחייב הוא עד מאד ומטיל אחריות, המטרידה מנוחה.
והנה, בעוד שמראה בית־הספר היסודי הוא כעין עמוד שלם, שרוחב בסיסו כמעט כרוחב האוכלוסיה הזקוקה לו, והוא, מעל שמונה הקומות, רק במעט צר מבסיסו – הרי איכלוס החינוך העל־יסודי נפרט מיד לכמה מבנים קטנים דמויי פירמידות נמוכות ומתחדדות מהר, המורכבות על גבי קומת היסוד. כך בתיכון העיוני, המקצועי והאחרים, שהמסיימים בהם מעטים מן המתחילים, באופן שככל שעולה גיל התלמידים, פוחת מספרם, ומתרבים הנושרים מכל אחיזת חינוך שהיא, וגם כאלה שמבית־הספר הם נושרים ובעבודה אינם נקלטים. ומצטבר כך ציבור בן אלפים מרובים מדי, שאינו לא בלימודים ולא בעבודה מסודרת, וזה לא בלי חפיפה צורמת לאזורים קשי חיים.
האם צריך לבאר כאן מה פירושה של שוטטות מרובת אלפים מחוץ למסגרות מסודרות ומפוקחות? איזו עוצמה מתהלכת אז בחוץ, קלה להידלק, ובתנאים מזדמנים – גם להדליק על כל סביבה?
גיל זה שבין ארבע־עשרה לשמונה־עשרה יש בו, חוששני, יותר מדי בנים ובנות שמוטי שום עול, אפילו כשהם משובצים בלימודים או בעבודה, לא כל שכן כשהם פטורים מכל מצווה. שלכת מוקדמת מדי מתעופפת בין כל המסגרות ובין כל הגדרות. ילדים תלושים, שכוחים ומופקרים, עד כי גם כשנתנחם כי רבים רבים מהם אינם כמותם – לא נוכל להשתחרר מהרגשה כבדה של אזלת יד שלנו בגיל זה, שהוא הרגיש בין הגילים, בין ילדות לבגרות, בין איזון להתפרצות, שתביעותיו הולכות ונעשות תקיפות ולעתים תוקפניות עד לעורר דאגה לאן הולכת עוצמה צעירה זו ולקראת איזה טוב, ומה עוד אפשר לעשות מהר ולא נעשה.
קודם כל חובתנו היא שפחות ופחות יישארו בחוץ, שיותר ויותר ימצאו מסגרת מחנכת מתאימה להם להיכלל בה. הדלה שבמסגרות, אבל מפוקחת, רצויה מן ההישמטות אל בלימה. כבר נתנסינו בארץ הזאת בקליטה אל מעברות, אשר מוטב היה בהווייתן הנוראה, מהפקרת אנשים לגורלם; מוטב אולי לדעתי גם כאן מעברות חינוכיות, מהפקרת ילדים לגורלם, ער שיימצאו סדרים וארגונים משובחים יותר.
כשנתבקשה ועדת פראוור ב־1963 להציע לממשלה כיצד ”להאריך את חוק לימוד חובה, חינוך חובה חינם בעוד שנתיים נוספות”, קבעה ועדה זו כי כשבעת אלפים ילדים נשארים כעת מדי שנה בשנה מחוץ לשום מסגרת חינוך שהיא, שפירושו כי אם המצב הנוכחי אינו משתנה, נוספים מדי שנה בשנה לפי חשבונם עוד שבעת אלפים על גבי שבעת אלפים הקודמים, אל השטח הגדול שמחוץ לשום מסגרת חינוך שהיא.
הוועדה מחשבת שם כמה עשרות מיליונים צריכים להוציא כדי למנוע זאת. אולם האמת היא, כי אין אנו עשירים עד כדי לכלכל מותרות כאלה של עזיבת שבעת אלפים ילדים בגיל ארבע־עשרה ומעלה את כל מסגרות החינוך, והתאספות מחנה עצום של שבעת אלפים כפול מספר השנים שיעברו עד שנצליח להכניסם פנימה. ההאשמה בעזיבות הזאת מכל מקום אינה יכולה להיתלות בצווארי אותם ילדים, לעולם לא בצוואר הילדים. אלא בצוואר אלה שהביאו אותם לעולם ובצוואר החברה שבה גדלו.
קודם כל חובה לכללם במסגרות חינוכיות, תהיינה של ארעי, של ”בדוחק”, של ”עד שירחיב”, ובלבד שיהיו בפנים ולא בחוץ. קודם כל בפנים ולא בחוץ. כבד מדי ויקר מדי ומסוכן מדי להחזיק רבבות ילדים וילדות מתבגרים בחוץ; וזול פי כמה להשקיע בהם תקציבי חינוך כבדים ויקרים.
בין שאר שיקוליה רשמה ועדת פראוור הנזכרת גם הערה על הנטל הכספי שיוטל על שכם הציבור על־ידי הנהגת תוספת שנתיים לימוד חובה חינם. נטל זה לדעתם יהיה גדול ביותר, ולפיכך לא סברה הװעדה כי המדינה צריכה לשאת בתוספת זו, ״כל עוד אין בטחון שעל־ידי השקעה זו יבואו הציבור והמדינה על סיפוקם”. והרי זו הערה משקית נכוחה של בעלי־בית טובים וחסכניים: מדינה שלא קלטה עליה ושאינה חיה בהרגשת חירום חברתי פטורה מתחושת איבוד עולמם של אלה שהחסכון הטוב יפלוט אותם ממסגרת חינוכית כלשהי, וכי נערים שלא יזכו למנת חינוך נאותה, נדונים היום בחברה בת זמננו להישאר בירכתיים, לפרבריות נצחית במעמדם; וממש צפוי להם הפסד עולמם. באופן שהנטל הכספי, שאין בטחון אם אמנם ”יביא סיפוק לציבור”, על כף המאזניים מזה והפסד עולמם של אלפי נערים מזה, ועלינו להחליט מה כבד יותר. דבר אחד ברור מראש: כי ”אין ידנו משגת”, יעלה תמיד ביוקר יותר, ולא ניפטר מתשלומי כפל עליו בכלכול הוצאות משרדים אחרים, שמוטב שלא יגיע הילד לכלל טיפולם.
ינסה לדמות כל אחד מאתנו שאלפים מיותרים אלה, כאילו היו בנו שלו, בנו מחמלו שלו.
תכנית פראוור היתה מלכתחילה אמורה למצוא פתרון לשאלה הדוחקת איך יהיו מסיימי בית־הספר היסודי מוסיפים ליהנות מחינוך חובה חינם, ויהיה אותו עמוד שלם של חינוך מתנשא עוד שתי קומות נוספות – כשהתנתה הוועדה ההרחבה הזאת בארגון מבנה אחר של החינוך היסודי. בין אם צדקה בתנאי שהציגה ובין אם לא, אסור שהתנאי לארגון זה יהיה עיכוב. עד שלא יסכימו כל הצדדים המתנגחים בריב הזה יימצאו, לפי חשבונם. אלפי ילדים – ושנה מוסיפה לשנה – מחוץ לתחומי החינוך. זה מכל מקום אסור. לא רק שעוול להתנות תנאי זה, אלא שחובה מוקדמת היא לכנס את האלפים המודחים האלה ולשים סייג להדחתם.
מדוע הם מודחים, מדוע דווקא אלה נפלטים? מדוע דומה החינוך העל־יסודי לפירמידות שבסיסן רחב וראשן מתחדד מהר? התשובות ברובן ידועות למדי, וכבר דנו בהן לא אחת – תשובות כלכליות, חברתיות. אזוריות ומסורתיות. אולם תהיינה אלה מה שתהיינה – הילד שלפנינו הוא בוודאי אינו אחראי להן, ולא הוא שצריך לשאת בענשן. במקום מן המקומות כשל כוחו של הילד ללכת עם שאר בני גילו ולצעוד כצעדיהם. יותר ויותר מקובל כעת כי הכשלון הזה נקבע בתקופת חייו המוקדמת ביותר, בעודו רך, וכנייר חלק, שם נתקמט קפל אי־השוויון, וכל חייו יתנהלו על פי קמט קדמון זה. ואת מקור ההתחלה הפגומה ישלם כל ימיו ובכל מהלך חייו, והחברה שהוא אזרח בה – אתו.
אך למותר להכביר ראיות, כי מי שמבקש שוויון בהישגי הצעיר הלומד, צריך שיתחיל נכון בשעה הנכונה. לא ארגון אחר נדרש לו, אלא התחלה אחרת. קשה, כמעט נבצר, לתקון באיחור זמן. אלפי הנפלטים בגיל הבגרות. קשה כבר לשנות בהם משהו. טיפוח המקופחים יעלה אז הון עתק ויביא רק מעט ברכה. גם לכיתה א' כבר בא הילד קשוח למדי ובעל סימנים של צורה עצמית, לא כל שכן שעה שהוא מתקשה לסיים כיתה חי. המאמצים להשוותו אל חבריו יהיו אז יקרים וכבדים, ואפילו בזבזניים. והתוצאות לא תהיינה שקולות כנגד יוקר המאמצים. צריך איפוא להתחיל קודם. זו המסקנה החשובה מכל: להתחיל מוקדם, עוד בהיותו טפול אל סינר אמו.
כבר יש רמזי התחלה לכך בספר התקציב שלפנינו – בסעיף המחקר על טיפוח פעוטים. מחקר זה צריך להתרחב ולהעמיק, להוסיף ולדעת יותר איך וכיצד; להציע שיטות חדשות וגם כאלה שעוד לא נתנסינו בהן, כגון טיפוח אמהות צעירות, טיפול בהורים צעירים, וכל הנסיונות לעודד טיפול נכון בפעוטות בשעתם הרכה ביותר, הסופגת ביותר והמבטיחה ביותר. טיפול בשעה הנכונה לא רק שהוא יקר פחות; אלא בעיקר קרוב יותר להצלחה, אם יודעים כיצד לעשות.
גם כאן כמו בענין הכשרת המורים בא קיצוץ נמהר בתקציב; כותרתו: ”פעולות להעמקת החינוך בקרב שכבות טעונות טיפוח”. והוא נתקצץ באכזריות מעוררת אכזבה, אם לא מרירות. לא רק שעוול הוא להפחית 1.6 מיליון לירות מתקציב חיוני זה; לא רק שצודק היה להוסיף עליו עוד כהנה, אלא שבלי שיפור זה של מעמד ”טעוני הטיפוח” גם מנת היסוד שהם מקבלים מאבדת מערכה. זה אחד הסעיפים היפים ביותר בתקציב משרד החינוך. והפעולות שעושים כאן, בין כהתחלות ובין במחקרים שיהיו יסוד להתחלות נוספות, הן מן המעודדות ביותר. ואילו קיצוצן עושה לא רק דריכה במקום, אלא, חוששני, מביא לפיגור. מן הראוי היה להקדיש כל סכום נוסף אפשרי למחקרים ולפעולות בעניני טיפוח הנחשלים, וקודם כל בטיפוח חינוך הפעוטות, כדי למנוע ככל האפשר את אי־השוויון קודם שנעשה, קודם שנתגבש, קודם שנקבע על האדם הצעיר כמין חטוטרת נצחית שכל חייו יצטרך לשאת בה, ולהפסיד בגללה, כשאפשר היה אולי שיהיה מהלך זקוף ויפה ככל חבריו. זה המעשה המשקי ביותר והחסכון הכלכלי ביותר – להשקיע כאן, במקום הנכון ובשעה הנכונה את מיטב מאמצי המדינה. ואין מקום נכון מעולמו של הילד הרך, ואין שעה נכונה משעת רכותו של הילד.
שלושה אלה, דומני, מעצבים היום את יעדי החינוך: מורים טובים, הכללת כל הילדים במסגרות החינוך, עד גיל מאוחר ככל האפשר, וטיפוח נכון בשעה הנכונה. אם אלה כאן – כל שאר השאלות הקשות יש להן פתרון בדרך זו או אחרת. שאלות יסוד בתכנית הלימודים, שיטות ההוראה או ארגון הלימודים לעולם לא יסתכמו בהצעת פתרון אחת, טובה ומחוכמת ככל שתהיה. ותמיד יהיו משתנים והולכים, מתחלפים ובאים, וישן יוצא מפני חדש; וכל מקום שנסיונות בו – חיים בו.
אבל דעת הקהל היתה מועסקת לאחרונה דווקא בשאלה ארגונית של מבנה בית־הספר היסודי והעל־יסודי – שאלה לא בלתי־חשובה כשלעצמה, אלא שיש בהצגתה רק הסטת תשומת הלב מהמוקד האמיתי. שאלת המורים, שאלת הרחבת חוק הלימוד ושאלת נשירת מקופחי החינוך והחברה – כאן המוקד. וכל סטיה ממנו יש בה עיוות.
בשנת 1963 הסמיך שר החינוך והתרבות ועדה שתבדוק את הצורך והאפשרות של הרחבת חוק הלימוד. הוועדה שקלה וטרה והתנתה לבסוף הרחבה זו בכמה תנאים ובהדרגתיות מסויימת. המלצות הוועדה נתקבלו על דעת השר והוא אימצן לו להיות לו לקו פעולה. אבל משום-מה התמהמה לעשות כהמלצות שישרו בעיניו. עתה הוא מציע ועדה נוספת שתבחן מחדש המלצות הוועדה הראשונה, קודם שיקום ויעשה. לשם מה צריך לבחון מחדש מסקנות אותה ועדה שכה נראו בעיניו? – בעיקר מפני שהסתדרות המורים מתחה ביקורת גם על אופן עבודתה של אותה ועדה וגם על מסקנותיה, ואינה מכסה דעתה כי בדרך כלל אין לגעת במבנה בית־הספר היסודי המקובל.
צריך איפוא לפסוק בין שתי השקפות אלו. במה יהיה כוחו של הפוסק גדול שיוכל להוציא את הדיון מקפאונו למעשים? מה לא נאמר עוד בסוגיה זו, שעוד צריך להיאמר? דומני שאין עוד מה להתווכח, אלא לעשות. לא עוד שיקול דעת תיאורטי חסר כאן, אלא רק נסיון מעשי, ורק נסיון יוכל להכריע בין השיטות. הציבור לא חדל משיקול דעת בדבר מאז פורסמו מסקנות הוועדה. אילו השתמש עתה השר בסמכותו – ויש בידיו מלוא היכולת לכך – והציע היום ניסוי בקנה־מידה ארצי ובפיקוח מוסדות מדע מוכשרים לכך לתקופת שלוש־ארבע שנים! שיהיו בתי־ספר שיאורגנו בדרך א'; שיהיו בתי־ספר שיאורגנו בררך ב' ושיהיו בתי־ספר שיישארו כפי שהם – הנסיון יכריע איזה תקוות יוצדקו ואיזה חששות יתקיימו או יתבדו. לא עוד חוות דעת מלומדה חסרה; שכן ארצות שונות בעולם נוהגות בשיטות שונות בארגון מבנה החינוך. כל אחת ותורתה והצדקתה בצדה. זו יפה למקומה וזו יפה למקומה. וגם שם חוזרים ומנסים מחדש ובוחנים שיטות מסורתיות לאור שיטות חדשות; שיטות בחינוך ובהוראה – לעולם הן נוזלות, זורמות ומתחלפות. ארגון בתי־הספר לעולם לא היה צפוד וקשוח. לעולם יהיו לו פנים לכאן ולכאן. ורק הנסיון יוכל ללמד איזה ארגון יפה יותר לתקופתנו ולשעתנו מארגון אחר. אין כאן ענין לעסקני המפלגות ולא לרבי תושיה והשקפות עולם, אלא פשוט נסיון שצריך לנסות ולבחון מתוך המעשה, אם כזה או כזה הולם יותר את מצבנו. ובכל שימהרו להתחיל בניסוי זה – כן ימעט זמן הבינתיים; שיותר מכל סובלים ממנו אותם ילדים שאין להם מקום כעת בבית־הספר, ופורחים להם בלי לחכות עד שיחליטו איזה ארגון חינוך מבזבז פחות שנות לימוד ועושה יותר לקידום תכניות הלימור והישגי התלמידים. אין צורך בשום ועדה נוספת, מוסמכת ככל שתהיה; שתשית ידה בין משרד החינוך ובין הסתדרות המורים, אלא הנסיון הוא שיחרוץ במפורש ובאובייקטיביות, ככל הניתן, מה עדיף. ובמקום לטלטל את הציבור בוויכוח שאין לו סוף, מפני שלעולם יהיו דעות לכאן ולכאן, ומידה של צדק לאלה ולאלה – מוטב להניח לוויכוחים ולהתחיל לאלתר, ממחר, בניסויים בקנה־מידה ארצי, בארגון שונה של מבנה בית־הספר, ולא לעכב את קליטת אותם נערים שחוסר ההכרעה גוזר עליהם להישאר בחוץ, ולא להמשיך אווירה של חוסר הכרעה על המורים ועל ההורים ובעיקר על התלמידים. הקמת הפיגום אינה צריכה לעכב את מעשה הבניה.
אין שעתי מרשה לי להעיר נוספות. אבל איני יכול שלא להוסיף מלה על הקמת טכניונים זוטרים לפועלים במקומות עבודתם, כדי להכשיר עובדים לתקופתם ולתמורות שבמשק המודרני, – טכניונים מיוחדים שיוקמו ליד מפעלים גדולים, או משולבים ברשויות מקומיות, שיעניקו לעובדיהם מה שלא זכו ללמוד בשעתם ושבלי זה קשה להיות עובד במשק מתקדם. דוגמות לכך מצויות גם בארץ וגם בעולם, וצריך לטפחם ולעשותם נוהג חי ונפוץ יותר ויותר.
תקציב החינוך גדל מאד. חלק הארי ממנו, לעדות שר החינוך, נבלע אוטומטית בגידול היקפו וברדיפה אחר היוקר.
לפעולות נוספות ומיוחדות לא ניתנו לו די כנפיים. ולא עוד אלא שקיצצו בהן. אם יש הצדקה לקצץ בתקציב שאר המשרדים, הרי בתקציב החינוך אסור לגעת. כבר הזכרתי כי הקיצוצים פגעו בהכשרת מורים, בקידום החינוך לטעוני טיפוח וכן גם בהשכלה למבוגרים. אלה ענפים עיקריים. קיצוצם פוגע לא רק בקיים, אלא מעכב את ההתפתחות לעתיד.
אין בקיצוץ זה רק משום האטה, אלא חמור מזה: קיצוץ בענפי חינוך אלה יש בו משום נסיגה. מי שתובע היום מההורים, כפי שנתבעו לאחרונה הורים רבים שילדיהם לומדים בתיכון העיוני, להוסיף על שכר הלימוד, תוספת כבדה למדי, מתוך הכרה נכונה כי החינוך בא ראשון ויקצצו נא ההורים באשר יקצצו ולא בחינוך ילדיהם, חייב – הכוונה כאן למשרד החינוך – להיות להם למופת ולא לקצץ בתקציב החינוך. לא לגעת בילדים. לקצץ בכל ולא בחינוך. זו העדפה שאינה רק מובנת, אלא גם מעודדת.
ולפיכך, עד שאנו באים לתבוע שינויים או תוספות מן התקציב שלפנינו, המכוון את מדיניות החינוך לשנה הקרובה, צריך קודם כל שיוחזר אליו מה שקוצץ. אסור לגעת בחינוך. שיהיה הדבר בתודעת העם, בתודעת ההורים וקודם כל כמופת הממשלה, שהחינוך קודם לכל.
הסתייגותנו לתקציב זה תהא איפוא שלא לקצץ בו; להחזיר מה שנלקח, מלוא התקציב להכשרת מורים; מלוא התקציב לטעוני הטיפוח; מלוא התקציב להשכלה מבוגרים. ויהא התקציב הבלתי־מקוצץ סימן לאמון בו ומופת לייחודו.

יזהר סמילנסקי, דיון בכנסת על חוק התקציב (קריאה שניה)   28-30.3.1966

ים, נגב ומדע

גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת. אני בא לפניכם היום לגלות אמריקות אחדות:
האחת, כי עומדים אנו בפרוס השליש השלישי למאה העשרים, אשר אחד מסמני זהותו: המהפכה המדעית.
השניה, כי בעיקר, אם על פי מצבנו ואם על פי עולם מושגינו ומקורות ההשראה – עודנו יושבים בשלהי המאה הקודמת עד ראשית הנוכחית; ולא זזנו משם הרבה בעקרונות מדיניות המשק והחברה, ועודנו משתהים, על כן, במקום שהוא קודם ההתחלה.
השלישית, כי לא רק שאין היום בידינו די ידע להיות משק מתוקן וחברה בת זמנה, לא די הון, לא די חומרים, לא די מכשירים, ולא די ידי־אדם מאומנות לכך – אלא עדיין לפני כל אלה: עוד אין לנו ראש פקוח לחשוב על הדבר, לא לב נכון לרצות בו, וגם לא הנהגה שתדע לקרוא למאמץ הגדול הזה, להיקפו, לעומקו ולגובהו.
אופקי המשק הישראלי, חוששני, חסומים היום בתפוזים, יהלומים ומיני אריג. כבודם במקומם הראוי, אך מתחייב מזה כי מראה החברה שלנו, משאבי כוחנו ואף יעדי החינוך שלנו – יהיו נגזרים ומוכתבים על ידי תפוזים, יהלומים וטכסטיל, ככוחם יהיה כוחנו ועל גבולם גבולנו.
שנים רבות היו אלה כמין יעוד של הישג נכסף, ויום אחד הפך קו ההישג הזה והיה קו של הסגר בולם, שחובה לפרוץ ממנו והלאה, להתאזר ולא להישאר עוד בגומת מה שיש – יש. ועם זאת, כבר נעשינו, כאילו מאליו, צרכני אותם שינויים נמרצים, מבלי להסיק מסקנה מחייבת, כי מוטב ליצור שינוי שמרצון ומבחירה, תחת ליפול מעוך תחתיו, כשיירד כמהלומה על עורפנו.
אפשר, כמובן, לוותר מכל וכל על מאמץ ההשתנות – אם גם מוכנים לװתר ולחיות בלי פירות השינויים; וכן אפשר גם, כידוע, לא ליצור, אלא רק לקנות ידע מן המוכן – לולא שפירות קנויים עד שמגיעים לשוק הם כבר נובלות שלאחר זמנן. ואילו ידע שכוחו עמו – זה אינו נמכר כלל, אלא דווקא נשמר; וגם כשנמכר, אם אין הקונה בר־הכי, לא ידע להשתמש בו; לפי שגם הכשרון לקלוט ידע מותנה ברמת המחקר והפיתוח שבידי הלוקח. בלעדי ידע זה נדונה מדינה לצרוך מוצרים מוגמרים ולבלוע ערכים מוגמרים הבאים כרוכים בהם, ולשלם עליהם הרבה, כמעט הכל, כולל עצמאותה. כלל ידוע הוא: כל שאינו אדון כאן, יהא משרתו של אדון. כלומר, שאם לא נתאזר למאמץ קפיצת הדרך – נצטרך להזדנב וללקט מעמל אחרים, פאה ושיכחה, כיתומים וכנמושות.
שאלות אלה, גם כשמנסים לדחותן – נאחזות ונושכות עקב. ומשעה לשעה נעשות טורדניות יותר. ובכל זאת אין רואים בהן אצלנו סימן אתראה למצב כולו, אלא רק צרה־צרה לבדה, כמין צרור שבנעל, שאם אך ייפטרו ממנו, ישוב הכל למוטב, בלי להכיר כי הפעם גבול לפנינו: מהות אחרת, ומקום שהתחבולות שהיו מקובלות בידינו לא תצלחנה עוד.
אבל מראייה שלמה ואכזרית מתרחקים הכל ובכל מקום: ידוע המיאון להיגמל מהרגלים נושנים, החשד והחשש מפני כל מפנה של חידוש, ורבים בינינו עדיין בפירוש אין כל עסקי המדע בעיניהם אלא אך מותרות, הוצאות המחקר בזבוז, ומחיר הפיתוח – ”שריפת כסף" על הזיות.
ואילו מה שעומד לפנינו כבר אינו יכול להיות בשום פנים בקשת עוד תרופה אחת לעוד מצוקה אחת, אלא חיפוש מהלך אחד מעיקרו, ופילוס מדיניות של שינוי ערכין. נסיון להתמודד עם שאלות החברה בכלכלה, עם המשק בכלל, עם מגמות החינוך, ועם מראה פני המדינה בכלל – זה הנושא שלפנינו, ובשום פנים לא עוד תיקון אחד, אד־הוק, לעוד קושי אחד שנזדמן וצף לפתע על־פני מצב שלכאורה שאנן הוא ובריא.
הכל סביבנו נערך והולך מחדש ובקצב סוער למדי, בעוד אנחנו בלתי־מוכנים לתמורה, לא התחלנו לקמט מצח, לא להחליט החלטות, ורחוקים מהפשל שרוולים לעשיה. ולא משום שאין עמנו די כוחות לכך, ולא משום שאין פוטנציאל מוכן בחוגים שונים בתוכנו, וגם לא משום שאין ציפיה מעומעמת מלחשת וממתינה בכל פינה לשינוי שיבוא – אלא בעיקר משום שלא הגענו עוד אל הכרת הכרח המפנה הזה. לא נתעוררנו עוד, לא עברה בנו עוד רוח אחרת, ולא התפרקנו עוד את מושגי ה"עד כאן” שלנו, הבולמים והמאכזבים.
הלא אך זה לפני כעשרים שנה עוד היו מושגי האוטומאציה, מוצרי הפלסטיק או שגשוג האלקטרוניקה – בחזקת ארץ לא נודעת; ותוך כדי כך החליפו צעדי תינוקות במצעדי ענקים, וכבר צר להם עולמנו והם פושטים ידם אל מעבר לכוכבים. לא היו מדינאים רבים שראו, בשעתם, כתום מלחמת העולם השניה, תוקף התפתחות זו ועוצמתה, – ומוגבלות ראייתם היתה בעוכרי מדינות לא מעטות, – להוציא אותן שראו להבין, והתנערו בעוד מועד מהרגליהן הישנים, והתמודדו עם האתגרים החדשים, ומתוך שקיבלו על עצמן הסתכנות בנועז – זכו בהתנערות כל כלית, ובטלטול נמרץ של המושגים הקבועים מאז, על ממדים ועל מידות, על האדם ועל כוחו, על עבודתו, על אופקיו הפרטיים והרוחניים, כשם שעל מצוקותיו, על פחדיו ועל תקוותיו.
גם אצלנו, קודם שנתנו דעתנו, כבר אנחנו סחופים, וכבר תפוסים בגלגלי התמורות. מצד אחד, באמצע תנופת ההתרחבות שלנו – נגמרו לנו המים והאדמות הפוריות, ונתקצרה נשימת התעשיה שמתמול; וכשהשלום עודו מאתנו והלאה, נתרגשו ובאו עד אזורנו מכשירי השמדה אימתניים, שהקפיצו למצוא מיד מענה שכנגדם – ומצד שני, נתגלו על סיפנו כוחות חדשים, עשויים להירתם לצורכי האדם ומעשהו, ובראש כולם כוחות הגרעין; וכשכל אלה נזדמנו עלינו כך, מן הנמנע עוד לנהוג כאילו לא אירע כלום ועולם כמנהגו.
בין שאר אותות התמורה שנתדפקו לאחרונה על פתחנו, הופנתה שימת־לב מיוחדת אל ענינים חדשים אחרים, כגון:
ענין האוקיינוגרפיה, ענין האזורים הצחיחים, או ענין המחקר התעשייתי, ובשלושה אלה אני מבקש להעיר משהו, ולתיתם כדוגמה, למה אפשר היה לכאורה לקװת מהם, למה לכאורה אפשר היה לקוות מאתנו, ומה למעשה עשינו, וכיצד עשינו או לא עשינו בהם, ועל הלקח הטוב שבצידם: מה קורה כשמנסים לקדם דבר נכון, בשיטות שלפיהן אין לנו לאמיתו שום צורך בדבר ההוא.
והנה האל הטוב שבירך אותנו בארץ שרובה נגוב ממים ומישוב – חנן אותנו גם בים גדול, אבל רזה, מין ים ”צחיח", ככל שמוזר לומר כך, וכנגדו ניתן לנו ים דרומי עשיר באמת ומבורך בחיוּת – אלא שממנו לא זיכה אותנו אלא באצבע קטנה, אף כי אצבע יוצאת למרחקים ומרמזת על אפשרויות יפות, זה הים שלנו, לפתחנו הוא רובץ, ואין לנו מנוס אלא לנסות אליו דבר, ולראות איזה מתוק יש במלוח הזה.
התוודעות מחדש מתוודע עתה האדם אל האוקיינוסים כשאוצרות שלוש עשיריות פני הכדור היבש כבר נלמדו בעיקרם, ואילו מכמני שבע עשיריות פניו הלחים עודם חתומים בתהומות וכסויים מצולות. האוקיינוס, כירח – בלתי־ידוע עוד בעיקרו, אלא על פי השערות מרחוק, אף־על־פי שבמגע־יד הוא, מתכונתו הכימית, הגיאולוגית, הביולוגית, ההידרוגרפית, מחזור חומריו, זרמיו, ומטמוני כוחו – השאלות עודפות כאן על התשובות; אבל כבר ניטשה תחרות מי ילמד ראשון את כוחו הגנוז, לנצלו כמקור אנרגיה, כמחסן חומרים אין־קץ וכאסם מזון, אשר יבוליו לא יינתנו עוד רק לציידים מרדפים על פני משבריו, כנהוג עד כה, אלא ייפתח יותר ויותר לחקלאים, לאיכרי הים היושבים קבע ועובדים את שדות הים. התברר כי חלקות ים מוגבלות ניתן לטייב, לדשן, ולהפריח שממות הים.
בארצות־הברית חישבו ומצאו כי אם ישקיעו בעשר שנים מאות מיליוני דולר למחקר הים – יפיקו כנגדם, כעבור אותו עשור, ביליוני דולר, כפרי ניצולו. וכבר למעלה ממאה מכוני מחקר פועלים שם היום בחקר־ים, עיוני כשימושי. ביפאן חידשו כמה חידושים שפתחו לפניהם אפיק גועש צמיחה וחיים. בקרבתנו עושה צרפת מאמצים ניכרים בחקר הים וקרקעו, ושאלות כגון: מה ייעשה לים זיבורית כדי שייעשה ים עידית, וכיצד מעודדים צמחים שבים ובעלי־חיים, לפרות ורבות בו שבעתיים, או אילו הם הכוחות שבים שניתן לרסנם ולהטיל עליהם עול – באות ביחד עם שאלות כגון: ניצול הים לפינוי שיירי השימוש הרדיו־אקטיבי והשפעת תפזורת זו.
זה מכאן, וכמה פעולות שכבר עמדנו והכרזנו עליהן בקול גדול מכאן. ואיני מתכוון כעת לענין המתקת מי־הים, כי אם לענין האוקיינוגרפיה בכללו – כולנו היינו עדים זה מקרוב לצלצל פעמונים גדול סביב השם החדש הזה, והעתונות היתה משופעת בשורות ואתחלתות גאולה, ונחמות וישועות כבר הוכרזו כאילו הן כבר בכפנו, ולא מעט קשקשו במלים זרות ומוזרות.
בביקורו בצרפת היה ענין האוקיינוגרפיה נושא לדיון בין ראש הממשלה שלנו ובין עמיתיו שם. הודעות רדפו ידיעות, וכולן חזרו והבטיחו כי הנה יקום שיתוף פעולה בחקר אוצרות הים, מפעל שיתבע טיפול רב והון לא מבוטל: ורבתה התקווה כי הנה הפעם יקום ויבוא דבר גדול, וכי הפעם לא יוליד ההר עכבר. ואילו באמת, ניצלנו מבושה גדולה. כי מה היינו עושים אילו אמנם באו שותפינו הצרפתים לעבוד היום עמנו כאן – במה היינו משתפים עמהם? מי כאן היה משלב ידו בידם לעבודת מחקר? והלא, לאמיתו, אין לנו אף גוף מדעי שלם אחד שיוכל להיראות בן־זוג לכל צוות מדעי שיבוא אלינו, לא משום שפה ושם אין אצלנו אישים אחדים שהם חוקרי־ים טובים וחלוצי מחקר טובים – אלא משום שהכל לא בנוי, לא מוכן, לא מתואם, ורק מועט ורק דל, וכמעט נשכח מלב.
פתחו־נא את ספר התקציב ודפדפו כה וכה, חפשו בין סעיפי ההוצאה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אגורה אחת לענין האוקיינוגרפיה רב־הרושם הזה. לשווא. אין. ואם התקציב הוא עדות לעשיה – אין עשיה כזאת: ואם התקציב הוא עדות ליחס הממשלה לנושא מסויים – אין יחס, אין נושא, והדבר מסויים.
נכון כי מחלקות שונות עוסקות בנושאי הים בין כל משרדי הממשלה: לתה”ל ולמקורות עסק באגמים; התחנה לחקר המדגה עושה כפי כוחה בדור; התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה עושה למעלה מכוחה והיא המפותחה בין חלוצי הים שלנו; המכון הגיאולוגי במשרד הפיתוח חוקר את החופים ואת קרקע הים הקרוב, ורשות הנמלים במשרד התחבורה סוקרת אח החופים. הווה אומר, כי כ־700 אלף ל"י מאוצר המדינה מוקדשים אם כה ואם כה לחקר הים, מפוצלים בין משרדים שונים, באצבעות נפרדות שאינן עושות שום כף יד אחת, ובתנאים שקשה לצייר עלובים מהם, ודי שתבקר חוקרים אלה במעבדותיהם כדי שתנוד לנו לעצמנו, אבל תעריך אומץ־ליבם של אישים בלתי־מתייאשים אלה, הרחוקים מתשומת-לב שלנו, יתומים בחלוקת תקציב עבודתם הנשכחת, ואין שר משרי אותם משרדים, אף לא ראש הממשלה בכפיפתו – שיטרח לבקרם, להתעניין בהם, בפעלם, בצרותיהם ובהצלחותיהם.
ואילו אם באמת מתכוונים לחקר הים, הרי צעדים אחדים חובה עלינו שיינקטו עוד היום. הראשון, שיקום מרכז לאחד את כל חוקרי הים לענפיהם ולמחלקותיהם אל תחת הנהגה אחת. השני, שיוקם, פטור מהגבלות הבנין, מבנה מתאים על חוף הים במקום הנכון, שיוכלו לעבוד בו במלוא כוחם. השלישי, שישוגרו אנשים מתאימים, בתחילה אחדים ורבים אחריהם, להשתלם מעבר לים במדעי הים, ויובאו אלינו מומחי ים משם – וזה צעד מכריע שבלעדיו לא תהא התקדמות של ממש – והרביעי, שנקצה תקציב נדיב יותר ומאמין יותר, להרחבת הפעולה ולציודה.
ועדה שחקרה בקיץ 1964, למדה והציעה לממשלה מה לעשות כדי לקדם את חקר הים, המליצה על סעיפים כגון אלה שנזכרו למעלה, ולמימוש צעדים ראשונים אלה רשמה הקצבה בת 650 אלף לירות. סכום זה, כאמור, לא תמצאו בםפר התקציב, אבל הבטחה שבעל־פה ניתנה כי ישדלו את שר האוצר למצוא משהו בין קפלי שרווליו, בעוד שבקשה זו עצמה כבר היתה קצוצה מראשיתה, מרוב התחשבויות שנתחשבו בעלי ההצעה, ומרוב משמעת שיש להם והסתפקות ענווה במועט, ומעצמם ירדו ממיליון וחצי שרשמו בתחילה עד אותה המחצית שביקשו, דבר המעיד אמנם על צניעות, אבל שיש עמו, אף־על־פי־כן, הפקרת יום מחר – שכן אין עוד זמן רב להכנות, והפיגור הופך מהר להפסד הזדמנות. לאחר הרבה עסק, שתדלנות והטרדה קיבלו עתה חוקרי־הים חלק ממבוקשם, והונח משהו, בכף קמוצה, על קלף הסיכוי.
עומדים אנו איפוא בענין הים במדרגה התחתונה, כדי שלא לומר פחות מזה, ובעיקר לנוכח הדיבורים היומרניים שדיברנו בקול רם. במה איפוא הלכנו לעשות צוות, אם לא בתקװה שידי עשיו תעשינה, וקול יעקב רק יעודד? מאכזב הדבר כי רעיון גדול ופותח אופקים ככיבוש הים והרחבתו לא יהיה לו כנגדו בספר התקציב השנה יותר ממה שכתוב בו, ולא כתוב בו כלום, ומה שקיבלו הוא תוספת מבין כל השולחנות, ומתחתיהם, לא רק שדיברתנו נמצאת אז ריקה, אלא – שמחמיצים במו ידינו מפתח גדול.
ומן הים אל החרבה, אל הנגב, אל האדמות הצחיחות, אל כל מה שכל־כך הרבה דובר ונכתב והושר בשירים והוצהר בהצהרות על "הפרחת השממות” הזכורה לטוב, בבאר־שבע הוקם ״המכון לחקר הנגב", מטעם משרד ראש הממשלה. סקירה קלה בנושאי עבודתם תגלה כי טורחים שם על ענינים שהנגב בעצם הווייתו מגיש, נושאים שממרחק הם עיוניים ומקרוב הם בשר מבשר החוקרים, אזרחי אותו אזור: המתקת מי התהום, קרינת השמש וניצולה, חקר הקרקע, האקלים וגורמי הסביבה, סיגול צמחים לתנאים המיוחדים, וכיוצא באלה, והכל היה יכול להיות טובויפה וגם ראוי פה ושם לשבח, ומצויין לטובה בפי אורחים, אלמלא, שוב, תחושת היתמות של אותם חוקרים שלנו, וריחוק אותו מכון מלב שולחיו. אחדים מהם הם אנשי מדע העומדים ודוחים כסדר הצעות מפתות לבוא ולקחת שכר מרובה יותר ובעיקר תנאי עבודה ומעבדות העולים פי כמה על כל המצוי בבאר־שבע רבתי, וכל אחד מהם, אילו נענה ובא לירושלים או לרחובות, היה קופץ שם מיד קפיצה של ממש בכל היתרונות המקצועיים שמדען עשוי להביא במנין – בה בשעה שהסכמתו ללכת מטעם ראש הממשלה לעבוד בבאר־שבע גוזרת עליו מראש התנזרות. והנה, אם יש התנזרות שמתקבלת בלב נכון, הרי לעולם לא תהה זו התנזרות מעצם הכרת ערך פועלך: לעבוד מתוך תחושה שוללת, כי בעצם אינך איכפת לאיש, ולאחר שאתה כבר כאן, אם תעשה או לא תעשה לא יסוער בשל כך לב שולחיך בירושלים. מתקבל כי כימאי של שר הבטחון שם נהנה משיכון, ממשכורת, מתנאי עבודה, ובעיקר ממעבדות יפות לאין שיעור מכל מה שזוכה הכימאי של ראש הממשלה בבאר־שבע. כאילו נאמר לו: ההוא ראשון ואתה אחריו. למה איפוא לא יעבור הכימאי הלז למקום הראשון – מי יאשימו ובמה? או, לו ישב בירושלים, ומשם חקר את הנגב בהצצות שבועיות, היה שכרו גבוה יותר, היה זוכה בתואר פרופסור ובמעמדו, והיו מעבדותיו משוכללות יותר – וכולנו היינו מתברכים בו ובחלוציותו; עתה, כששמע בקולנו ובא לבאר־שבע, אנחנו מלקים אותו מכל צד, כדי שיתעשת מהר ויודה באיוולתו, ויחזור לירושלים, לרחובות, או אולי לקליפורניה, – ואל אחטא בשפתי.
אין לך כמעט שימת־יד ומדרך־רגל שאינו טעון אצלם אישור מירושלים, וירושלים, מסתבר, רחוקה הרבה יותר ממרחקה, ורחוק מן העין – רחוק מן הלב. תלות זו של יום־יום באישור מיוחד לכל נקיפת אצבע, לא רק שאינה לפי כבוד החוקרים, כי אם גם סיכול עבודתם וביטול מהלכה – עד כי מי יודע עד היכן יעמוד להם, ולנו שולחיהם, אורך רוחם.
אחת מהעבודות נעשית שם עכשיו אצל נחל צאלים: המתקה מי התהום בשיטת אלקטרודיאליזה, ולרשת כך אוצרות מים בלתי־מנוצלים עד עתה, הישג שאינו כלכלי־משקי בלבד. אלא גם ישובי־חברתי לא פחות. עבודה אחרת מנסה למצוא הבנה חדשה לצמא הצמחים, ולדחות קמילת שדות בין גשם לגשם מתמהמה, שלא בהשקיה – רעיון אשר עם פרסומו מצא הערכה נלהבת בין חוקרים ידועי שם בעולם.
ואם נזכור כי בתשכ"ב שולמו פיצויי בצורת כ־7 מיליון ל"י, ובתשכ"ג הגיעו ל־12.3 מיליון (מלבד הפיצוי על אבדן המרעה, ומלבד התוספת להשקייה) – אי־אפשר שלא נחוש איזו מהפכה טמונה לכאורה כאן, לא רק משקית־כלכלית, אלא גם תמורה מרחיקת לכת במושגינו על האזורים הצחיחים – אם אך יוכל אותו חוקר להשלים שליחותו, ולא יריק ימיו על מלחמות עם פקידים רחוקים ועם הגבלות מינהליות של קוצר־דעת, ויוכל לשבת בחממת צמחיו ובמעבדתו ולפתח שם מפעלו, שהוא מיטב שליחותנו. הרי זה סיפור לועג לכל נאומינו, ואפילו לא סיפור יוצא דופן.
ענין אחר באותו ענין הוא סיפור תולדות "המרכז לחקר תעשייתי”, שיזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח במשרד ראש הממשלה. כדאי היה להאריך בזה ולספר כל סיפור המעשה לפרטיו. במה צריך היה להילחם ובמי, כדי שרעיון נכון ומועיל ימצא מהלכים נכונים, ואיך צריך היה להפוך עולמות ולהגיע עד סף היאוש, כדי שמה שהוא טובת הציבור, יעניין את מנהיגי הציבור, ויפלס דרך יסורים בעד כל החששות, החשדות, האדישות, ריפיון הידיים החובקות שמרנות ונוחות – ויזכה להסכמה זהירה ומסוייגת. לבסוף, לאחר שסבב הלך הרעיון וחזר מדי פעם ונדחה. כשכבר הוסכם והודו בנחיצותו, והגיעה שעמו להתממש, ולאחר שגם ממון ליסודו הושג מעבר לים, וחוזה נכרת עם מוסדות האו”ם, והכל לכאורה כבר היה מוכן וטוב ויפה – נסתבר אז כי בעצם אולי לא כדאי, או, לפחות, שמא נדחה קצת, עד ימים יבואו. יותר מכולם היה האוצר תקוף פחדים, שמא אין כל זה אלא בזבוז, או הרפתקנות פזיזה, רחמנא ליצלן – וכדי להישאר על הצד הבטוח הפסיד הן ולאו יחד, גם כעת וגם אחר־כך, או אולי באמת יתגלה שאפשר לקנות אי־בזה, או שאחרים יתנו לנו ואנחנו רק נקבל במתנה את הידע ההוא, שסוף סוף מי יודע באמת מה ערכו בממש, ואם לא מוצק יותר שנישאר במה שכבר נוסה שלשום, ואשר מידותיו, כידוע, כמלוא חבל הכביסה של עקרת־הבית בירכתי החצר.
אחד מחוקרי היחס שבין "מדע, מחקר ופיתוח מדעי בישראל" מצא כי מצב המחקר התעשייתי (בישראל) גרוע; כי חסר המנגנון המקשר בין המדע והתעשיה, וכי התעשיה אינה יודעת להיות "צד מקבל", ואינה בנויה לקלוט מחקר, וכי אם לא ישתנה הדבר, צפויה לתעשיה שלנו סכנת פיגור. והוא מוסיף ומזהיר: "לא יהיה קיום (לתעשיה שלנו) בעוד עשר שנים, אלא אם תסגל לעצמה את הכושר להשתמש במחקר; היום אין התעשיה מסוגלת לכך. יוצאים מן הכלל קיימים, אבל זהו המצב הכללי". – והמרכז שהוצע צריך היה לקדם פני חזות קשה זו ולהבטיח לתעשיה קיום גם מעבר אותה תקופת ארכה קצרה, בתנאי שעוד היום יתחילו במחקר. ולחדול מאותו כעין־מחקר, כמעט־פיתוח, המתלבט בשוליים, מתעסק בצרות מזדמנות, וחי מעת לעת, – ולצאת למרחב ולחקור לטווח רחוק, על מנת שתצא התעשיה מדשדושה ביוון ברכיים, ותלמד לבסוף לשוט במים עמוקים.
אמור היה מכון זה לקום בשכנות לטכניון בחיפה, להיות מופרה מרעיונותיו ונעזר באישיו ובמיתקניו מכאן, וצמוד למפעלי התעשיה הגדולים שבאזור מכאן. וכבר סומנו ענפי המחקר לצעדיו הראשונים, כגון חקר הסיבים, הפלסטיקה, המזון, וכן חקר מדע התרופות, או פיתוח הכימיה התעשייתית שתטפל בחומרי הגלם שלנו, כגון אלה שבים המלח. כאלה וכיוצא באלה היו צריכים להיות נושאי אותו מרכז אילו קם, כשנגזדה עליו הגזירה: יעמוד. למה כך נגזר? מראיית הנולד, כמובן. אמנם לאחרונה נפתחה קצת היו הקפוצה בזהירי זהירות, לאחר רוב השתדלות ושתדלנות. לא בלי דאגה, לא בלי הן ולאו ורפיא. כלום לא מרזון בחזון? לאוצר ולשלוחותיו הכלכליות המרחיקות־ראות ענין הקמת המרכז למחקר תעשייתי אינו דוחק מאד. יש קודמים לו. ולא בוער. ימתין בינתיים. לאט לאט במחקר ובפיתוח. יש פנאי.
אשתקד עמדתי כאן ודיברתי לפני ראש הממשלה באותו נושא עצמו, ואחת מהערות תשובתו רמזה על הכרה שבדרך כלל בנחיצות השינוי ועל מחשבה להקים בממשלה משרד מיוחד לעניני המדע. עודנו עומדים קודם הקמתו. עודו מצריך עיון. אלא שבינתיים, תוך כדי הזמן הקצר שחלף, ספק מה יהיה עוד בכוחו של המשרד שלא הוקם לעשות לכשיקום. יפה היה אתמול. ואילו היום שוב אינו הולם את הזמן. במה דברים אמורים, אם מתבװנים ברצינות להתמודדות עם השאלות הגדולות, עם שאלות החברה, מבנה המשק, מגמת החינוך. ופני המדינה כולה, ולא רק לקצת פתרונות כאן וקצת פתרונות שם, ועוד קצת תיאום הכא וקצת זירוז התם, מתובלים בהרהורים על ימים יבואו – בכאלה אין שום פתיחה לשום שינוי של ממש.
כשעלה הלייבור השנה לשלטון, נחפז לתקן את שעיוותו השמרנים לפניו, והקים מיד שלושה מוסדות בממשלה, כדי שתוכל לרדוף ולהדביק את ההישגים שהחמיצו קודמיהם. המוסד האחד – הוא המשרד לחינוך ולמדע (בראשו קרוסלנד), ובתחומיו מוסדות החינוך הגבוה, וכן המחקר הרפואי, החקלאי וכו'. השני הוא המשרד לטכנולוגיה (ובראשו קאזינס) – ועיסוקו בשימושי המדע למעשה, ניצול האנרגיה האטומית, התעשיה האווירית וכו', ודחיפת כלל התעשיה לתקופה החדשה. והמוסד השלישי הוא היועץ המדעי לממשלה (סיר סול צוקרמן) – שתפקידו לייעץ לממשלה בעיצוב מדיניותה ובגירוי מחשבתה לנושאי הזמן. לפי שאין מהפכה כללית של מדינה יכולה להיפתר במשרד זוטר אחד, לא כל שכן באגף אחד בירכתי משרד אחר – אלא רק בשינוי כללי וכולל של הממשלה כולה, בתמורת מושגים מהפכנית, בנכונות לעצב מדיניות כל־כוללת, שתאחז בציצית ראש המדינה, ותנער אותה היטב מהרגליה המקובלים, ממסורת חינוכה, ממנהגי מחשבתה הישנים: ולדחפה עד אמצע הים, אל רוח הפרצים הנושבת בעולם, ובמפרשים מתנפחים
סוף סוף, שתשתנה הממשלה כל כולה, משרדיה הכלכליים כחינוכיים, העוסקים בפיתוח, כדואגים לבטחון – על כולם חובת ההשתנות, ההתפקחות, והמאמץ לנתב מדיניות חדשה ונועזת ולנווט את המדינה להשגתה.
ענין זה מסובך הוא מאין כמוהו; חדש מאד ומשתנה לבקרים, בתמורות קפצניות; תובע רגישות הקשבה, מומחיות וכושר אבחנה בענינים שלאו כל אדם מוכן להם, גם כשניחן בשכל טוב ובנסיון חיים עשיר.
יוצא איפוא כי משרד אחד לבדו לא ישנה היום הרבה, ורק ישתחק בין הבלתי־משתנים שסביבו, החזקים ממנו; אלא אם כן ייהפך אותו משרד ראשון למתכנן השינוי הכולל, כאדריכל זה שמקים פיגום לשינוי המבנה ההנהגתי; משרד שיהא עליו לערער, בלי חסך, על הקיים, לפי שהקיים לא רק שאינו מספיק, אלא הוא חנק.
וחובה לצאת אחרת אל מכאן ולהבא. ומשרד למדע בממשלה בלתי־משתנית כולה, לא ישנה איפוא הרבה. סכנה היא שלא יהיה אלא כאופן חמישי למרכבה, בעוד שצריך שהמרכבה תחליף כל אופניה בשכמותו. המעשים השתנו וגם העושים. הפועל של היום אינו עוד כפי שהיה. מתמעט במהירות הצורך בעובד שאין לו כי אם עשר אצבעותיו וכושרו להתכופף ולהתיישר. דרך עשייתו השתנתה. הספק עשייתו. ההכשרה לעשייתו, הזמן שהוא עושה, והזמן שנותר לו לאחריה: עובדים חדשים ובעיות חדשות. אסור לנו להיות סגורים במושגי תפוזים, יהלומים, גרביים. והרינו היום במה שהוא גרוע מפיגור – באי־אבחנה, או בדחיית גזר־הדין.
ובינתיים אין לך כמעט מדור במשרדי הממשלה שאינו פוזל בחשש אל כל עסק חשוד זה של מדע–מחקר–פיתוח. ובין משרדי הממשלה ובין אנשי המדע לא תמיד נמצאת לשון משותפת.
אדוני ראש הממשלה, כלום לא הגיעה השעה להתנער מכל זה, ולהתחיל באופן אחר, נכון יותר: גדול יותר, ובמבט רואה יותר למרחוק? כלום אין זו חובתנו לדור הצעיר הגדל כאן, חובתנו לחזות פני החברה הישדאלית – לפתוח לפניהם אופקים נרחבים יותר, עשירים יותר, מעניינים יותר ומלאי תוכן ופעולה? לצאת משיגרת היש־לנו, אל העזת האין־לנו, לזנוח דעות ושיטות מסויידות־עורקים – ולפנות אל הבלתי־ידוע, ובאומץ, ובהחלטיות. הלא גם הסוציאליזם שלנו הולך ונעשה אנכרוניסטי במהירות, וצריך לפנות דרך למחשבה סוציאליסטית נבונה, הפתוחה אל הבעיות האמיתיות של העם האמיתי ושל האדם האמיתי, ומדברת ממש אל המציק לו.
זה מפנה רוחני קודם כל של הכרה ושל התוודעות, זה שינוי, זה נסיון נועז, זה טיפול אחר באדם. אין עוד לדחות ולדחות את ההתחלה שלנו כאן, ורק להתפשר בכמעט אחר כמעט, עד בזבוז אוצר האמון. אין בכוחנו לעסוק בהרבה מנושאי הפיתוח המדעי, לא בחלל, לא בקוסמוס, לא במצולות עמוקות. אבל הים שסביבנו, הנגב שלנו, המים, התעשיה, הרפואה, החינוך – אלה מחכים גם לכוחנו הגנוז שמשמעו הרחבה בלי החרבה, כיבוש בלי שפך־דם.

אפשר כמובן שלא לפרוש כנפיים רחבות, ויש אפילו מידה של יופי בהסתפקות במועט, ואדמת הקודש כבר חזרה והוכיחה כי עד כדי פיתה, בצל וביקתת־חומר – כוחה תמיד עמה, ובעצלתיים, ובלא להבריח זבובים. להיות נשקפים אל סיבוב השמש סביב הארץ, ואל מה שיהיה יהיה, ולהזות על גדולה ועל גאולה, ולחכות שמישהו יתן משהו כדי שנאריך ימים עד אז, עד שיקרה, עד קץ הפלאות – כשם שהוכח כי יש באדמה זו שבעים־ושבעה יותר, אם יחפוץ האדם מאד ויטרח מאד על כך. מה שדרוש לנו עתה הוא דמיון יוצר, לימוד יסודי, סחף התלהבות, רוח עזה, נכונות לסכן, ולב פתוח לתמורות. משהו נגמר אצלנו. אי־אפשר שלא לראות זאת. ומה שנגמר לא יוכל לחזור ולהיות, ולא צריך. צריך להתחיל אחרת ולשנות ולשנות. צריך להתחיל אחרת. והיום. להתחיל, ולהתחיל. ולהתחיל.

יזהר סמילנסקי (רפ"י): דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה,  25.5.1965

מהפכת הזמן שלנו

אדוני היושבראש, חברי הכנסת. פריט אחד בתקציב משרד ראש הממשלה הוא זה המפרנס את המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח ורשומים בו השנה כ-5 מיליון לירות לעומת קצת למעלה מ-3 מיליון ל"י אשתקד ולעומת קרוב ל-2 מיליון ל"י שהוצאו למעשה בשנת 62/63, הרי שיש כאן גידול לא מוכחש כלל, אלמלא שגם הסכום הגדול האחרון הוא נכס כחוש, אם אמנם מתכוונים לﬠרך של ממש.

שכן, אם אין במועצה לאומית זו אלא רק פריעת מס לקיומה ולרוח הזמן היא מחווה יקרה מדי; אבל אם מבקשים כאן אות למדיניות ולתפיסה חדשה המבינה למהפכת הזמן שלנו הרי אין הזול שבה אלא, חוששני, קוצר השנה ואזלתיד.

ביטוי זה "מהפכת הזמן שלנו" ריח מליצה בו; אחת מן המצויות בשפע בזבוני אצלנו מליצות תחת אמונות אילמלא שהוא שאול כמות שהוא מכתב שנתפרסם זה לא מכבר בידי תנועה שסגנונה המתעב כל דברמליצה הוא מוניטין שלה ושל אישיה; הריהו לקוח ממשפט הפתיחה של מצע מפלגת הלייבור הבריטית, לאחר ועידתה השנתית בסקארבורו השנה, הפותח ואומר כזאת: "סימן ההיכר המובהק לעולם שלאחר מלחמתהעולם השניה היא המהפכה המדעית. אם בקצב מהלכה ואם בתחומי התפשטותה, הרי עלתה זו ועברה הרבה את מיטב חלומות דורות שעברו, תגליות חדשות ואמצאות" — הם אומרים שם – "הניפו, תוך כדי חמש או עשר שנים, תנופה שקודםלכן נדרשו לה שנות מאה. מהפיכה מדעית וו מתגשמת לראשונה בתולדות האדם, כדי להדביר מחסור וחולי, לקדם דעת בעולם ולהשיג לכל העמים רמות מחיה שעד עתה לא היו אלא נחלת יחידי סגולה".

עד כאן דבריהם, ונוח לי שיהיו הם האומרים דברים אלה ואני רק מניﬠ ראש ומציע לכל לקרוא בעיון קול קורא זה, להתעכב על הפסוקים האומרים כי בכל העולם חדל הנושא: כיצד יחולק עושר העולם בין האומות, מהיות נושא מרכזי, ובמקומו צף ועולה הנושא איך יפוקחו ויבוקרו אותם כוחות ששיחרר המדע החדיש, על מנת שיהיו מופעלים לטוב, לתעסוקה מלאה, לניצול שעות הפנאי שיתרבו, ואיך תהיה החברה המתועשת יותר מסייעת עם זו הנופלת ממנה. לפקוח לב כי השינוײם המואצים שחלו בתעשיה וכי דרכיה תובעים תפיסה חדשה גם מן ההון, גם מן העובדים, גם מן החברה בכללה. כל אלה מולידים שאלות לא ידועות בעוצמתן על אודות סמכות המומחה והמיקצוען ומציגים בעיות לא מנוסות עדיין לפני החברה הדמוקרטית. להטות אוזן לביקורת ולתרעומת המובעת שם כי בריטניה של שנות החמישים החמיצה בבורות את המהפכה ואת האתגר שבה, לא שיערה כוחה של מהפכה זו ולא ניחשה כוחן של הבעיות שיצוצו עמה. כי השמרנים לדעתם – הניחו כוחות חדשים אלה בלתימתוכננים וכו', ופחות מדי תעשיינים הבינו מה מתרחש סביבם במדע ובטכנולוגיה, ואיחרו את המועד הן בפיתוח מקורותייצור חדשים, הן בהליכים חדשים בייצור, והן בדרכים משופרות יותר לניהול עסקיהם עד שמגּיעים בעלי המצע האמור לקריאה המסכמת: ככל שהמהפכה המדעית תלך ותתקדם, כן תעלה עמה עוצמת המדינה ועושרה, וכן תוכל המדינה לא רק להיטיב לעצמה אלא לתרום מכוחה לכל נצרך בכל מקום, וכי הסיכוי שפותחת לפנינו המהפבה המדעית הוא סיכוי לחיים של עמלנות מעניינים יותר ומוגנים יותר בתחומי חברה, שמכונות משרתות בה את האדם. ולפיכך: קודם כל, החלטה נחושה של הממשלה לעשות הכל ולהפשיר את האומה מקפאונה על שמריה.

מי שמדבר איפוא על מחר והוא מפגר במהלך המהפכה הזו, נושא עליו אחריות חמורה. ואם התקציב הוא הביטוי למדיניות, הרי התקציב לפנינו חוששני אין בו עדיין בשורת שׂינויערכין, ולא הד שופרה של מהפכה, אמנם יש בו תרומה גדלה והולכת, אלא שהיא בשולי כל השאר, ואין בה כדי כוח בונה עולם.

רגיל אצלנו שסוחרים יכול שייהפכו לתעשיינים בנקיפת אצבע, ולפיכך, סבורים כי בבוא היום יהיו אלה ﬠושים ומתﬠסקים בנקל בפירות המהפכה המדעית, אלמלא שזה מעבר לכוחם, לא לפי מושׁגיהם, לא לפי אופק ﬠולמם, הרוחני והמשקי, ולא ערך העולה מנסיון חייהם. וקרוב יותר שיביטו הללו בחשש ובחשד, ואף ינסו לﬠכב, ובלבד שלא יעמדו פתאום במבוכה, ושמרנותם המיטיבה להם תימצא נכזבה.

ואם אמנם מהפכה משמﬠה סיום פרק וראשית פרק, מסתבר כי את האופקים הנרחבים ביותר לפרק הבא, לבניה כשם שלהרס, פותח היום המדע, בין במחקר ﬠיוני, בין בפיתוח מﬠשי, בין בהגשמה טכנולוגית, ומי שאינו מכשיר ﬠצמו מבעוד מועד, יימצא במהרה מפגר, ניזון משײרי אחרים כיתום המחיה נפשו בפאה, בשכחה ובלקט בשדות לא לו.

איני מתעלם כלל מכך שסכומים ניכרים פזורים בכל סﬠיפי התקציב שלפנינו למדע, מחקר ופיתוח, ומהם גם סעיפים נכבדים שמשקלם הכללי כמעט 21 מיליון לירות, שאיננו כלל סכום של מהבכך (וזה מלבד מה שיש בתקציב הבטחון), אך גם סךהכל הזה הוא רברושם כל ימות השנה, אבל כמוהו כשוליים בתיכנון מדיניות חדשה למחר. אין בו אלא משום — “מהיכא תיתי", ולא משום "דווקא” ו"קודם כל". והוא מתעלם מן המהפכה הסוערת המתדפקת לפתחנו.

לקמץ כאן משמﬠ לא להתחיל. משמﬠ לא בתנופה. כלומר לפגר, לסגת ולהפסיד מקום וזמן מפני שעסק זה אין פירותיו באים אלא לאחר שנים רבות של צמיחה, ומי שאינו רואה את הנולד ולא ישתדל היום, לא יקטוף בבוא העת, וישלם תשלומי כפל, שבת ובושת.

יותר מדי ידועים בתוכנו מדריכיעם המנסים לעשות להם קפנדריה ולקבל החלטות ולקבוע להם מדיניות בלי שיהיה בידיהם מכשיר מדעי מוסמך להחלטה, וקיצורי דרך אלה גורמים לארוכות שבדרכים; ואילו הנושא שלפנינו הוא שינוי מדיניות מעיקרה, לא תרומה כלשהי למחקר ולפיתוח, אלא שינוי מדיניות מעיקרה. מדיניות חדשה שמהפכת המושגים שנתחוללה תעצב דמותה. ואילו האמת היא כי בתכנון מדעי וטכנולוגי אנו עדיין בלתימוכנים. ובשטחים אחדים אפילו פחות מזה: עוד לא התחלנו דבר, אפילו לא לחשוב. עוד לא סיגלנו לעצמנו "מוח” שיחשוב. והרי זו דרגה מדאיגה ביותר. לא רק שתהיה לנו בשל כך תעשיה מונוטונית ומדשדשת על מקומה, כשהכל סביבה תוסס שינוי, פורה רעיונות ומעשים מתחדשים בעוצמה, לא רק שהחקלאות לא תהא בת התחרות כל עוד לא תדע את סוד הזינוק קדימה, אלא שגם עצם המימשל, המשטר ופני החברה, חברת עמלים בניחורין, העושים במלוא יכולתם הגנוזה בהם, גם זה נעשה אז מסופק כי מדינה שאינה צריכה לשינוי המרכזי שאירע בדור האחרון, מוטלת עליה אחריות מרה להתנהלות בעוורון ובהפסד זמן, וממחישה סכנת אבדן חירותה, אבדן מחייתה, ואבדן חיותה של אותה חברה.

הייתי מﬠז אפילו לומר כי ממדי ההוצאות שמוכנה מדינה להוציא על מחקר, פיתוח וקידום יהיו כממדי האמונה שמדינת זו מאמינה בעתיד האומה, בחירותה ובאושרה, ויבוא עלי אם חטאתי בשפתיאני מדבר איפוא על התחלה חדשה, על תפיסה חדשה, על אופקי חײם חדשים, והדגש אינו על חדשים, אלא על חײם.

כלל לא על איזו השבחה או הטבה פה ושם, של סעיף זה או זה בתקציב, אלא על זוויתראות אחרת. אני חש כי קצב גידול ﬠוצמתה היצירתית של מדינה הוא פוﬠל יוצא היום מפﬠולתה החינוכית, המדﬠית והטכנולוגית, והוא הקובע את כושרה להתנהל במירוץ ההתחדשות והשינויים.

גם הסתכלות שטחית של חובב תוכל להעיד כי השינויים שנתחוללו לאחרונה בכימיה, בפיסיקה ובביולוגיה הולידו בﬠולם כוחות כה ﬠצומים, שכל שנוצר ושוכלל בידי כל האמנויות האחרות, ההנדסות המיכניות והתﬠשיות השונות למיניהן לא עלה גם בחלומם.

ואם נכון הדבר כי שום תﬠשיה לא פתחה לפניה אופקי קיומה כל עוד לא ﬠמד לפניה ובראשה מדע משגשג – באה מיד השאלה כמה תורמת היום התﬠשיה הישראלית למחקר ולפיתוח? משהו סביב אפסואין בעוד שבכל מקום ומקום שתﬠשיה ראויה לשמה שוקקת בו, היא תורמת ממיטב כוחה והונה וﬠד כדי 10% ממחזורה השנתי, ובכמה מקצועות, כגון האלקטרוניקה, גם למﬠלה מזה. התﬠשיה רודפת שם אחרי המדﬠ ומחזרת אחר המדענים, ואילו כאן היא בורחת מפניהם ודוחה אותם. ארצותהברית הקציבה בשנת 1962 10 ביליון דולר למחקר ולפיתוח; ב-1963 – 12 ביליון; ל-1964 – 15 ביליון. איני נדהם כאן רק מגובה הסכומים אלא מצביﬠ על ההתקדמות הקופצת בהתמדה מדרגה לדרגה, משנה לשנה: 10, 12, 15, ועוד ידם נטויה.

אבל, כאמור, אין זו רק שאלה של ייצור מתקדם, של חקלאות רבתתנופה ושל תעשיה שתחדל מהיות מוצר קל של סוחרים שﬠושים כשהשוק מפנק אותם השאלה נוקבת מזה; שכן, איאפשר, לדעתי, לנהל כיום חברה בלי שלימין מנהיגיה יכונו קבוצות בעלי דﬠת וידע להימלך בהם, קודם הכרﬠה, בשﬠתה ולאחריה, לנסח ﬠמהם את השאלות הנכונות ולהתוות מכוחם את התשובות. לא שהמומחה יבוא, חלילה, במקום רצון החברה שׁהמנהיג מבטא אותה, אלא שמי שיודע יותר את פרקו, יהא מסייﬠ לעשות נכונה בשליחות רצון הציבור.

הנהגת המדינה וחברה בתנאי המהירות של ימינו, בסבך המורכב של ההתרחשויות, בתלות המורכבת בגורמים שונים וסותרים זה את זה לעתים, ובהיצﬠ המסחרר של פתרונות כמוה כניהוג בלא מכשירי עזר, כמוה בטיסה עיוורת: מהר אל מסוכן.

נדמה לעתים קרובות כי לתﬠשיה שלנו אין חפץ רב במחקר ובפיתוח. פשוט אינם זקוקים לסחורה זו ולא לרﬠיונות מחדשים. ולפי שהם מﬠרבבים חכמה בידﬠ, דומה עליהם כי יש להם כל צורכם, מלבד שאפשר, לדﬠתם, – תﬠשײנים, חקלאים, ופקידים לייבא ידﬠ מן החוץ מוגמר, בזול ובשפﬠ, ארוז ומוכן לצריכה. די להם בטכנאים ובתוקﬠי מסמרים בארונות גמורים. ובכן, מי צריך כאן אצלנו לחילם של מדענים ולכוחם? אפשר כמﬠט בלﬠדיהם, והמסקנה: לאװירונים אנשי המדﬠ. אל מעבר לים. יקומו ויפוצו לאוניברסיטאות, למכונים ולמשק המחכה להם שם: מחקר ופיתוח – שם, משכורות משופﬠות – שם, גם מעבדות, ציוד שם. ושם גם יימצא לבסוף מקום לגאון היהודי ואת אשר יצליחו שם נקבל כאן אולי כתרומת נדבות.

וכי לא ידוע הוא כי המדען הישראלי, כמו המוסיקאי, כמו הצײר, אין לו הרבה מקום בביתו אלא רק לאחר שכיבדוהו מעבר לים, אז תפוג קצת האדישות, אבל גם אז לא תינתן לו אחיזה של ממש בביתו, אם לא איחרו כבר את המועד. וביתו של אותו מדﬠן או אמן כבר הוקם מעבר לים, מחוץ לכאן, ומחוץ לחכמת חכמי הכאן. ורק מוניטין של ישראל ײקבﬠ על מזוזתו, לצדקה. ורעיונות חדשים נדחים בלך ושוב, וגם בלך ואל תשוב ובלבד שהשמרנות הנהנית ממה שיש לה, תחוג את עולמה, ותראה בצרוּתהדעת מין דגל של שמירת הערכים. אבל כשמתברר שהעולם חולק כבוד או הודה ביכולתו של זה שנדחה מפנינו אז נבוא לחקות את שכבר קיבל גושפנקה בחוץ. דוגמות? למותר. בכל פינה. בכל מקצוﬠ. ולעתים עד יאוש.

קונים, איפוא, ידע בחוץ ומכװצים את כוחהיצירה שלנו. ויותר ידע כשמובא מבחוץ, הוא כמוכן פחות יצירה מבפניםופחות יצירה שלנו. זה יותר היפוכה: לא שלנו. מה לא דחו כבר אצלנו, ומי לא נדחה? וחסרון בדמיוןיוצר נעשה לעתים ציוןלשבח אצלנו. ועושר בקטנותמוחין עדות לחכמת מעשה מחוכמת.

נסו נא לעשות רשימה מה קירבה ומה ריחקה התעשיה הישראלית, אמונה על שמרנות ועל חשד במה שהוא חוץ לאופקיה, ועל סוגי ײצור מסולקי חזון, הנה הם תלויים כמלוא חבל הכביסה אצל עקרתהבית בירכתי החצר, מסתבר עוד, כי גם אותם אנשי מעשה מתקדמים שחשים בפרוס מהפכה זו, הריהם מודים בה ואינם מודים, הן ולאו ורפיא בידיהם, סומכים ואינם סומכים, ורק מוסיפים ותובעים השכם ותבוע עוד הוכחות כי אמנם כוחו של המדע גדול ושימושי הטכנולוגיה בידיו לאלתר; מנסים אותו: אם יוכל בתוך כדי השעה הזאת להוכיח נפּלאותיו מוטב, ואם לאו אין צורך בו. חכמת אנשי המעשה אינה זקוקה כלל לתוספת חשודה זו של מדע, מידי תמהוני המעבדות. וכשם שכבר ﬠשו גדולות בימיהם, כן יﬠשו וכן יוסיפו מכוחם, בלי מדענים, גם להבא.

צריך לדעת גם זה: כי ידﬠ מדעי צריך ידע מדעי כדי להפעילו. מי שבא להיעזר במחשב אלקטרוני צריך ידע כדי לשאול, וידﬠ כדי להיﬠנות, וכן כל הפונה אל מחשבה מדﬠית צריך שיהיה מחונן בידﬠ די הצורך כדי לשאול וכדי להיﬠנות.

ומכשיריביניים אלה שבהם שואלים ומהם נענים, הם סוג מיוחד של מדענים אשר אינם מרובים אצלנו כלל. ולפי שהסבלנות לדרך המדע קצרה, הרי יש ממליצים לנהג את הספינה לא ﬠלפי מכשירי ניװט כי אם ﬠלפי מסורת וחוש הריח.

אנשי רצון טוב לﬠולם רצויים, אך בלא ידע והכשרה יהלכו ברצונם הטוב ערומים ויחפים. ואילו מטרת כל חינוך היא לחשל כוחות ולהפﬠילם. ואותה הסבלנות שמראים כשמחכים חמש שנים ﬠד שיניב ﬠץ הדר פריו, מתבטלת כמעט כשבוחנים לתנובת מעבדות המחקר ומכוני הפיתוח. מחקר ופיתוח הם כצנוניות בעיניהם, שהיום אדם זורﬠ ולכמה שבוﬠות מחתכן לסלט. זאת ועוד: מהפכת המדע אין פירושה שנצביע בסיפוק כי פה ושם, בירכתי משרד זה או אחר, הנה יושבים כבר אנשים טובים ומנסים במﬠט אמצעים להצדיק קיומם, ﬠיניהם כלות לתקציב, והממונים ﬠליהם ﬠינם צרה גם בלחם חסד זה. מהפכה זו משמעה, בתכלית הקיצור: כי לפני כל עשיה וﬠשיה שﬠושה הממשלה, בכל תחומי החיים, יצא חלוץ של מחקר וסוללים של ידﬠ. ומחקר ופיתוח אין פירושו חקירה מה שכבר ידוﬠ וניצול שימושים שכבר הוכרו, בתיקון ובהגהה כלשהי, אלא מחקר ופיתוח של הלאנודﬠ, הלאמוכר, שגם מחר לא תדא עליו הרבה ואולי רק מחרתיים. וכדאי להשקיﬠ ולהוסיף כוחות שברוח ועמל שבגוף, ברי לעמוד בחזית זו שממול הלאידוﬠ, ולקשוב על ימין וﬠל שמאל בעולם, כדי שיום אחד יבוא גם פרי ישווה לשקידה ממושכת זו. לחפש ולחפש ולחפש, בדרך המלך, ובעיקר מחוץ לכל הדרכים הסלולות: זה טﬠם כל הדבר.

כי התמדה בדרכים של תמול שלשום היא היא המוליכה אל סוף הדרך. אופקים חדשים נקרﬠים לפני המשק היוצר ואנחנו עדיין בטכסטיל, ביהלומים, ובצמיגים, נוסף ﬠל תפוחי הזהב בלא לזלזל בכל אחד מאלה כלום לא בשלה הﬠת לנסות, נוסף על הצרכים האמורים, לתהות ולהשקיﬠ כל מה שאפשר ויותר מזה ﬠל מנת להﬠמיק חריש בשדות שהיום נראים בלתי מצמיחים כלום ולמחר הם אולי מרכז היצירה הלאומית. ואילו מחקרים כגון אלה המנויים להלן, כלום אין בהם בשורה חדשה לארץ קטנה שאמצﬠיה הגולמיים וכוחה היוצר חנוק?

מה ﬠשינו למשל בתחום המחקר בפיסיקה של המצב המוצק ובכימיה של המצב המוצק? מחקר שהוא אבי הרﬠיונות ﬠל אנרגיה שתופק אולי מן האור, ושבשולי גלימתו כבר משובצים כל אותם טרנזיסטורים, ידוﬠים ולא ידועים, שנﬠשו כמﬠט חזוּת פני הדור וסיסמתו? כמה השקﬠנו והיכן פﬠלנו ומתי בשׂדה זה? או כמה מדﬠתנו ומכוחנו נתנו למחקרים המתקדמים בביולוגיה, ובﬠיקר בשדה התורשה שדה פורה רﬠיונות נוﬠזים ביותר לא רק ברפואה אלא גם, ובדחילו ורחימו, בנסיון להשתלט ולכװן את התורשה הטבﬠית, מתחילה בצמחים ובחיידקים, ואחריתו מי ישורנה?

או, למשל ﬠנין כזה: מחקר החקלאות הימית: מחזור החיים בים; פוריותו, הצמחית דווקא, ושימושה כאוצר לא נחקר ולא מנוצל בﬠיקרו ﬠד היום, אם למזון, אם לחומר גלם, ואם למי יודﬠ מה, כלום אמנה כאן כל מחקר מגשש שהוא לעומק ולגינה ולמרחב, גישושים תוהים כאלה, המגלים לעתים מטמון, אבל שגם בעצם היותם גישושים הם מקנים עושר: קליטת האינפורמציה המדעית מרחבי העולם לשירות תהליכים כלכליים, לייעוץ משקי בכל השטחים, קליטת רעיונות מקו החזית של התקדמות המדע, ותרגומם לשימוש המעשי, רעיונות שלא ײמסרו אלא למי שהוא ﬠצמו תורם בהם, ושגם שם אין ,,קח" בלי ,,תן׳׳. ומי שלא יפתח היום, בעוד עשר שנים ידיו ריקות, והוא בחוץ. מחקרים הﬠשויים להיהפך לתעשיות, אשר איש בינינו אינו משער עוד אופקיהן. מדענים לא לקישוט או לפריעת כבוד, אלא להרפתקאות רוחניות ומחשבתיות, ואמונה בהם, וציודם בכל הדרוש. בכל האומץ, הנמרצות וההחלטיות, ואפילו באותו זיק של הרפתקנות אל המופלא, לצאת אל מחוזות לא נודעים. להאדיר כל אותם מחקרים שיש להם כבר כמה התחלות צנועות, כחקר התסיסה, שהיא אם לתהליכי ײצור ברוקחות ובמזון, או כחקר הסיבים, או בחקר אנרגיית השמש, ומה לא. בקצרה צריך שתהיה לנו, בהקדם הקרוב ביותר, הצעה למדיניות חדשה לרשות מרכזית למחקר ולפיתוח. השהייה או איניצול נכון ֵהם בחזקת איבוד סיכוי.

חלילה לי למעט כלום מזה שכבר עושים אצלנו בשטחים אלה, הן במשק הבטחון והן במשק השלום, וחס לי לזלזל בכל התחלה שהיא, אףעלפיכן מידת היושר לומר כי בדרך כלל אנו מפגרים פיגור מדאיג, וכי התעשיה שלנו לא כלכך איכפת לה, ידיה קמוצות וליבה לא פנוי לקידומה. בעיניהם טוב המדע רק בדי לרפא יבלותיהם המציקות להם מתמול.

אם לא נעמוד בהקדם בין שאר חוקרי סודות הבריאה ואני בטוח כי יש לנו כוחות לכך ֲ-, נהיה מחוקים במהרה מתודעת העולם, זכות אבות לא תסײע כאן. ויש לנו כוחות לא מבוטלים להיות דווקא בין חלוצי החיפוש הזה. ואסור שדווקא כאן, בדיוק במקום שם "הגניוס" היהודי מתגלה בייחוד הבונה דװקא כאן נקפוץ יד ולב. אנחנו עם קטן בארץ קטנה ולא עשׁירה, ורק זכות היותנו כוח יוצר ובורא מקנה לנו ערך, ולא עוד אלא שמשוםמה מחכים מצדדים שונים ומצפים שבשׁדהאדם זה נתגלה מחר, וצריך להתחיל היום.

צריך שנרגיש מועקת מעילה בשליחות, כל עוד לא שלחנו חלוץ זה ליום מחר. וﬠיני הדור הצעיר בנו. ואילו במדיניות האומרת כי אפשר לייבא מחקר מוגמר במקום לפתחו על קרקﬠנו קוטלים את הצמיחה בעודה באיבה. אילו קיבלנו שיטה זו, כי אז דבר לא היה נוצר במדינה דלה זו, לא החקלאות, לא התﬠשיה ולא כל דבר שיש.

מחלקות מחקר ופיתוח בכל משרד ומשרד אינן איפוא מותרות אלא סימן חיות. ורשות מרכזית כזו, שתﬠמוד בראש כלל מפעלי המחקר והפיתוח והידﬠ, היא כורח שדחיפותו נעשית קריטית משנה לשנה וכמﬠט מחמיצים את השעה.

מופלא נראה הדבר כי אפילו אחוז אחר למאה אינו מוקדש מתקציבנו, במרוכז ובמגובש למטרה אחת זו – 26 מיליון מתוך 3,500 מיליון, (מלבד הוצאות משרד הבטחון) – ליצירת גרעין מדעי לכלל מפעלי המדינה, התﬠשיה ותכנון, והקמתם מהיום למחר.

וצריך לזכור כי מדענים משמﬠ מעבדות, ומﬠבדות פירושן תקציבים, ולא קלים כי אם כבדים דווקא ומאד. אפשר כמובן לחסוך כאן כדאי אז לחסוך יותר ולא להתחיל. חוששני, כי לﬠתים קרובות מדי היה אצלנו התואר "אקדמאי" שם נרדף לתביﬠות שכר, לרדיפה אחר ﬠמדה וכבוד והתחרות על ראש התור, ואילו אני כלל אינני מדבר לא על משכורות ולא על זכויות. אני מדבר על חובות ועל שליחות, קודם כל.

לעתים תוהים הבריות: כיצד להעריך הישגי מדענים אם אין הללו באים מדי בוקר וחידוש גאוני נוסף בידיהם וקשה עליהם אורךהרוח להמתין שנים לא מונחות עד שיביאו טרף ﬠלה זית, ומתבקש לפיכך קצת לדגדג להם לאותם “ﬠכברי מעבדה", להפעיל עליהם קצת לחץ, וקצת תרעומות וקצת טיפול המינהִלה לאמור: תוצאות, תוצאות, תוצאות, כל בוקר עוד תוצאות, ורשום בכרטסת, והוכח לעיני כל – הספקים על הספקים, ובלעדי אלה עפרון המחיקה של הגזבר. חובה להציל את המדע מלחץ נבﬠר זה של השגות שווה פרוטה.

אגב כך, יפה שיזכור כל אחד מאתנו זכור היטב, כי הילד שנכנס היום לביתהספר היסודי לא ימצא בצאתו מביתהספר התיכון אף אחד מן המקצועות המשקיים הידועים היום, כשם שחברו שנכנס לביתהספר בשלהי מלחמתהעולם לא שיער הוא ולא שיערו הוריו ומדריכיו לטובולהועיל כי הפלאסטיקה, האלקטרוניקה, ומנגנוני האוטומאציה יהיו עמודי השורה למשק של היום. ואילו המשק שלקראתו טרחו לחנכו נמצא כבר מיושן וחסר משמעות כמעט, ולפיכך אופקי הידע של החברה הם שיהיו גבול בעור עשר ﬠשרים שנה לעוצמת הציבור וליחידים שבו, והם שיתנו מחנק או מרחב חיים. די להזכיר כאן שליטה באנרגיה גרעינית, ואפילו שליטה יחסית, כדי לראות עד היכן הדברים מגיעים וצפויים לשינוי.

מוכרחים איפוא להתחיל היום להוציא את המדע ואת המחקר משכונות העוני בתקציב ומפרברי תשומתהלב. לקחת דוגמה מטובים וחזקים מאתנו, שנוכחו ולמדו והסיקו מסקנות. אין ממשל נאור יכול להתקיים כיום בלי צװת מוחות מתחומי מדעי הטבﬠ והחברה, נוסף על משרתי הציבור ונבחריו, נושאי רצונו החופשי. מראש הממשלה וﬠד מנהלי האגפים השונים כוחם לﬠמוד במבחני העתיד הקרוב מותנה כולו בהכנות הממשיות שיﬠשו היום להפעיל כוח גדול זה, שאינו קל כלל להפﬠלה, שאינו פשוט ולא פשטני, אך שבלﬠדיו הכל יהיה מפושט טעם, פרימיטיבי, אם לא מחטיא את המטרה מכל וכל. לא קל להפעיל צװת מדעי. והוא גם אינו ברציות. אלא שבזה דװקא כוחו. מדע הוא בלתיתלוי, בלתיכפוף. לא לשרלא למפלגתו ולא להשקפות יפות מסוג זה או זה ולא לסדרי המנגנון הרגילים.

מצד שני אסור לתת לשום מומחה שבעולם בשום מקצוﬠ מן המקצוﬠות לנהג את רצון החברה ולהכתיב לה מטרות ויעדים. ﬠליו לﬠשות בשליחות החברה ולשרתה במיטב ידיעותיו, ונבחרי כלל הציבור המה גם שליחיו שלו. במה דברים אמורים? כשניתן לו, בשטח שלו, לﬠשות במלוא כל כוחו, בלתיתלוי, ﬠצמאי, ופתוחמוחודמיון, לחשוב, לפקפק, לאשר, לערער, לנסות ולהסיק ביושר ובאומץ, ובﬠיקר דרך חירות, ככל שיימצא נכון לפניו, ואולי המיוחד לנו שנוכל לתרום כאן משהו אופײני לנו, והוא תחושת שותפות לﬠובד בשדה ולעובד במעבדה. (אף כי המדﬠן לﬠולם משהו של בדידות ﬠוטף אותו). לא כשתי דרכים, אלא כדרך רחבה לצﬠידות שונות. שום נסיון לקידום החברה לא יוכל היום לﬠצום ﬠיניו מפני האמת, כי ההזדמנות היפה ביותר לקידמה (כמו להרס) נתונה היום בידי המדע והטכנולוגיה, שﬠה שהם עולים בקנה אחד ﬠם רצון האדם החופשי ומאוויי החברה בתהחורין.

כוחה של הארץ הגיע, כמדומני, עד הגבול שרק ידע חדש ותנופה לא שיערנו יוכלו לקרוע לפנינו אופקים להמשיך מעשה היצירה, וﬠלינו לשמוﬠ ולﬠשות. אחד מנכסי היסוד לעושר העמים כיום, בדומה למקום שהיה תופש תמיד ההון, חומר הגלם, או מכשירי הייצור ֵנעשה בזמננו הידע המדעי. וככל שיהיה הידע עמוק יותר, משוכלל יותר ומקיף יותר יהיה מעשיר יותר את החברה בכוחות משקיים ובנכסי חיים. יתר על כן, כל היודע יותר מחברו להיות יוצר הידע ולא צרכנו -, יהא בןחורין מחברו ומאושר ממנו, וכל שקיימו תלוי בידע חברו – חשש הוא שגם יהיה תלוי בידיו וחירותו בידיו והדברים ידועים ומוכחים יום יום. ולפיכך חינוך והקניית ידע הם במרכז. רבבות בני נוער מוכשר, מזה, ואוצרות פתוחים בידע, מזה קוראים לתנופה שורשיה ויסודית כדי ליתן בפרוס השליש השלישי למאה הזאת את כוחנו ואח חיובנו לטוב, ולהשקיע כל מה שאפשר כדי ליצור התחלות שרק להן סיכוי של קיימא לעצמאות, ולעולם של ערך.

על הממשלה להיות כאן מופת וחלוץ לכל האחרים שיבואו ויעשו בשלהם פרטים, ארגונים, תעשײנים כחקלאים, מוסדות כלכלה כמפﬠלי פיתוח כשמחקר, מדע וחינוך בראש דאגתם. בלעדי זה הכל לא רק קופא על מקומו, אלא נסוג מפיגור לפגור, מנחשלותּ ברעיונות עד נבערות העובדים, ואילו התנופה סחוף תסחוף עמה אדם ועם. וצריך להתחיל מיד.

בשטחי הייצור העיקריים של העתיד הקרוב עוד לא נגﬠנו. עוד לא התחלנו להתכונן, כמﬠט לא נקפנו בהם אצבע. הכרח הוא שהגוף המרכזי שליד משרד ראש הממשלה יהיה גוף חסון ורב עוצמה לעשות, ושלא יהא משרד במשרדי הממשלה שלא יהיו בו קבוצות מדענים לשירותו. כדי שידע להיות בן זמנו ולא מפגר מאחור ונחשל. בערות בשימוש הכוח המדעי היא לרועץ לא רק למשק ולביטחון אלא לעצם הקיום.

אולי לא למותר יהיה להצביע כאן על מאמצי עמים אחרים, ובעיקר על מאמצי עמים שכנים לצאת למרחב בסיוﬠ המדע, בין לצורכי שלום ובין מה שקרוב יותר – שלא לצורכי שלום. כדאי שנעיף מבט, במספר אחד מן המספרים הרבים שנתפרסמו בﬠנין זה, במצרים, בכל הנוגﬠ לﬠידוד המערך המחקרי באסיה. בתכנית החומש האחרונה הקציבו כ־60 מיליון דולר לסעיף אהד, והוא מילגות ומﬠנקים ללימוד של מצרים במצרים, של מצרים בחוץלארץ, ושל לא מצרים שילמדו במצרים למצרים. ואצלנו? כמה הוקצב אצלנו למיּלגות ולמﬠנקי לימוד גבוה, בין בארץ ובין בחוץלארץ? וזה רק פרט וסﬠיף אחד ממערך שלם הבא לקדם מדינה ולתת לה תנופה שתשנה מחר פניה ללא הכר. או כלום צריך כאן להוכיח כי רמת חיי מדינה תואמת את רמת הישגיה החינוכײם ואת שיעורי פיתוח יצירתה? אנחנו כאן אומה קטנה, אבל אומה שסיכוייה כאן יפים למדי, שקשרים לה שאין כדוגמתם אל אישי מדע ואל מוסדות מדע, וגם יכולת אינטלקטואלית מוכחה וחוזרת ומוכחה, ואסור שנחמיץ שﬠתנו. אסור שנדחה, אסור שנקמץ דװקא בסיכוי מרהיב זה. או נבﬠרוּת תהא דו אם לא נדﬠ להפﬠיל את המובחר שיש בכוחנו ולאלתר, בלי לדחות למחר.

ויהי רצון שלא נצטרך להתפלל ליום אשר מישהו מכל שכנינו יצליח בו ויפריח משהו לחלל כדי שניװכח ונתחיל לספוק כף אל ירך, ונפתח אז בבהלה, כביום מר ונמהר, את כל אוצרות הארץ ויפוזר הכל כדי להספיק לעשות משהו מיניה וביה, או לחטוף ולקנות מחר מבחוץ ובכל מחיר ובלבד שנינצל מהרגשת הסתחפות הקרקﬠ שתיפול עלינו משמיים בהירים.

אבל אינני רוצה להעמיד כל זה רק בצל התחרותאיבה זו ובלהט קנאת יריבים, השואפים לכלות זה את זה. הענין שלפנינו הוא יסודי ומﬠמיק מכל זה. הוא תנאי להתקדמות ולﬠיצוב דמות החברה בימות השלום וככל הימים. הוא גונז בו מרחב להשתמש בתנופה בידע באמצﬠות הכוחות הגנוזים בקרבנו.

האם צריכה היום הממשלה והמדינה להשתמש במדﬠ ובמחקר בהחלטיות, בנמרצות ובאומץ, כדי להרבות יצירה ולהרחיב עולם, ולהינשא בכוח זה, שאם אינך אדון לו אתה נרמס תחתיו? ויפה שנתחיל היום.

יזהר סמילנסקי (מפא“י) דיון בכנסת בתקציב משרד ראש הממשלה, ינואר 1864.