"שועלי שמשון" היתה הסיירת של חטיבת גבעתי, וההיפך מ"מחוקה מרוב ענווה". לא רק שלוחמיה הצעירים היו יפים ואמיצים, אלא גם מהוללים: מהם כדורגלנים נודעים ברבים, אנשי מכבי ת"א והליגה העליונה ששמם נישא בפי כל. אחד השועלים, אורי אבנרי, היה עיתונאי פעיל שפרסם בזמן אמת, שבוע שבוע, פרקים מיומנו בעיתון הערב ‘יום־יום’ מיסודו של ה"הארץ".
חטיבת גבעתי אף הגדילה לעשות, ובספטמבר 48, בין קרב לקרב, התפנתה לערוך מצעד במושבה רחובות, מושבתם המשותפת של אנשי "מחוז השפלה" ו”גבעתי”. עיקר שדרת המסע היו הג’יפים של שועלי שמשון. על בימת הכבוד ניצבו דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, ויעקב דורי, הרמטכ"ל (חודש לאחר מכן פירקו הנ"ל את הפלמ"ח). לאירוע מעין זה לא זכתה אף יחידה מיחידות צה"ל באותה מלחמה.
*
בשנת 1992, כשקיבל יזהר את פרס ביאליק על "ימי צקלג" (34 שנה לאחר יציאתו לאור), אמר את הדברים הבאים, במסיבה שערכו לכבודו חבריו: "בסוף קיץ 48 התחילה בדרום הְתכוננות כלליֹת לקראת "מבצע יואב" שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור. לשם הכנות אלה היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושיִגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפִׂוזרת. בין שאר כל ההכנותִ היה מדובר על החלפת חִטיבִת הפלמ"ח "יפתחִ" שהיתה פרושה דִרומה לפלוג'ה (היום קריית גת, בערך) ועד לכביש באר־שבע־עזה, בכוח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל־משמר המחזיק במשלטים ובמאחזים ומאבטח את הישובים הנצורים, שבקושי התקיימו.
כִצעדי הכנה ראשונים למימוש תוכנית זו, נשלחו דרומה קצין המודיעין של "חטיבת יפתח"ִ וקצין המודיעין שִל "חטיבת השפלה", כִדי לסקִור את הזירה ולהביא נתונים ראשונים לשיקולי ההערכות החדשה.
וכך מצא עצמו לילה חשך 1 אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א', מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב"חטיבת יפתח" המהוללה בתשבוחות בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל'שדה אבק' שעל יד קיבוץ רוחמה.”
ואכן, בעירי המיליטריסטית רמת־גן, יש שכונה שרחובותיה נקראים בשמות חטיבות צה"ל במלחמת השחרור – שמות כל החטיבות עד אחת – פרט ל"מחוז השפלה". אין רחוב "מחוז השפלה", ושמה באמת מחוק, וכפי שנראה להלן מחיקה זו נוגעת בשורשי הסיפורים שלהלן.
*
קודם ל"מבצע יואב" נערכו נסיונות אחדים לפריצת המצור, ואחד מהם היה מבצע "גי"ס 2” שנערך בליל ה־31 ביולי 1948. ביצועו הוטל על "מחוז השפלה" – שהוגדרה כ־“חיל מצב (חי"ם)”, חטיבת חי"ר של הקו השני. חטיבה זו הורכבה מאנשים מבוגרים יחסית, נשואים עם ילדים, מבני מושבות הדרום של אז – ראשל"צ, נס־ציונה, רחובות, גדרה ועוד. יזהר היה קצין המודיעין שלה, והמבצע הזה היה הפעולה הקרבית ביותר בה השתתף במלחמת השחרור. האחריות על הצלחת המבצע היתה במידה רבה מוטלת עליו.
הרקע הכללי מתומצת בויקיפדיה 2:
"הצבא המצרי פלש לישראל, ביום הראשון לעצמאותה, בשתי זרועות. האחת, במקביל לחוף הים התיכון, נעצרה מעט מצפון לאיסדוד. השנייה, ובה בעיקר כוחות קלים של מתנדבים, עשתה דרכה צפונה מזרחה דרך פאלוג'ה (כיום קריית גת), להר חברון. אגב כך, ניתקה זרוע זו את כל היישובים היהודיים בנגב שמדרומה. פריצת הדרך לנגב הפכה, עקב ניתוק זה, לאחת הבעיות האסטרטגיות העיקריות של ישראל בהמשך המלחמה. […] המערך המצרי, אשר חסם את הדרך לנגב, נעדר עומק, ודבר זה עורר את התקווה, כי ניתן יהיה לפרוץ דרכו. האו"ם הכיר בזכותה של ישראל לשלוח שיירות אספקה לנגב, והדבר נתן לצה"ל עילה לתקוף, אם וכאשר יעלה הצורך.”
הנסיון הראשון לפריצת המצור נערך ב־28 ליולי 1948 על ידי קרביים צעירים מ"גבעתי" ו"יפתח" שניסו לכבוש את פאלוג’ה ועיראק אל מנשיה (קריית גת של היום) מידי המצרים. הנסיון נכשל ועלה בהרוגים ופצועים. שלושה לילות אחר־כך נערך הנסיון השני: מבצע גי"ס 2 בו לא ניסה צה"ל לתפוס שטח, והסתפק בהעברת שיירת משאיות אספקה. במבצע השתתפו כוחות מארבע יחידות: חטיבת מחוז השפלה שהיתה אחראית על אירגון השיירה והאספקה, איתור נתיב הנסיעה והובלתה; יחידת הג’יפים שועלי שמשון מחטיבת גבעתי, שהצטרפה לשיירת המשאיות כאבטחה, ופלוגת רגלים מחטיבת יפת"ח־פלמ"ח שהתפרשה על הגבעות סביב כאבטחה נוספת. גיזרת הכוחות הללו השתרעה עד הכביש (כביש 35 של היום); מעברו קיבלה את פני השיירה יחידת "חיות הנגב" של חטיבת הנגב וליוותה אותה עד רוחמה.
הקטע הבעייתי בנתיב השיירה היה קטע בן כ־2 ק"מ בין תל זיתא והכביש. שטח שעיקרו שדות דורה, חלקו גבעות לא מעובדות וחוצה אותו וואדי; קטע דרך ללא דרך סלולה או כבושה. צריך היה לאתר בו מעבר שיתאים למגבלותיהן של משאיות כבדות מאותם ימים, מודל 47 ומטה, ולסמנו היטב כך שהנהגים יוכלו להבחין בו גם בחשכה, כשהם נוהגים ללא אורות.
משימה זו הוטלה על הקמ"ן יזהר וצוותו שכלל קבלן בנין, נהג אגד, וצלם רחובותי. צורה להם:
*
לאחר המלחמה, בזה אחר זה, פרסמו גם יזהר וגם אבנרי את גרסתם לאירועי השיירה. פרק "בשדות פלשת" העוסק בשיירה נושא את התאריך 5 לאוגוסט 1948, כלומר חמישה ימים לאחר האירוע. “שיירה של חצות" 3 של יזהר נכתב בנובמבר 1949.
שני הספרים עוסקים באותו אירוע ולכאורה קיימים ביניהם כל ההבדלים שבעולם, פרט לאחד: אין ביניהם מחלוקת על העובדות. להיפך, ולהתמיה: הם מסכימים ביניהם על פרטי הפרטים.
ספרו של אבנרי כתוב בשפת דיבור פשוטה, במשפטים קצרים וקונקרטיים: הוא קורא למקומות ולאנשים בשמם הפרטי ובשם משפחתם. הספר הפך לרב־מכר והודפס בעשר מהדורות – כנראה ללא תקדים עד אז. הקהל קיבלו כספר פטריוטי המהלל גבורת הלוחמים.
הספר של יזהר כתוב בשפה שירית, במשפטים ארוכים מאד, רוויי מילים נדירות ויחידאיות, ובהתחמקות עקבית מן הקונקרטי: לא שמות מקומות כהוויתם, לא שמות אנשים ויחידות כהוויתם (או שמות פרטיים\כינויים או שמות משפחה בלבד ולעולם ללא ציון דרגה או תפקיד), ללא ציון תאריך – ולמרות זאת בצמידות מוחלטת לאירוע ההיסטורי דקה אחרי דקה. הספר זיכה את מחברו ב"פרס ברנר" ובשורה ארוכה של מאמרי ביקורת במוספים הספרותיים, חלקם משבחים, וחלקם מגנים את השפה הקשה ואת "הצחיחות הארוטית". אפילו משה סמילנסקי, הדוד משה, שהתפעל מאד מ"חרבת חזעה" של יזהר (וגם מ"הצד השני של המטבע" של אבנרי) אמר לתקווה ווינשטוק מ"מעריב" שיזהר כבר אבוד, ולא יוכל יותר לכתוב בשפת בני־אדם, ואפילו הוא, המכיר כל ס"מ מהשטח המתואר בספר התקשה להבין במה מדובר.
סרטי הטבע טורחים להראות לנו, באותות ובמופתים, יום אחרי יום, את מאבקם חסר הפשרות והבלתי נלאה של הזכרים, ועד מוות לעיתים, זה כנגד זה – על "ליבן" של הנקבות. וכמו הזנב המרהיב לטווס, כן הגבורה לאביר – לפי "עקרון ההכבדה" של אמוץ זהבי. וכך, בתוך המלחמה הגדולה על גורל העם, התלוי בגורל הנגב, התלוי בגורל השיירה – רוחשת בלב החיילים השאלה איזו יחידה תזכה בתהילה ותקטוף את פירותיה.
פלמ"ח־יפתח, שאיבטח את הגבעות – נשאר מחוץ לתחרות: בדיעבד היתה נוכחותו מיותרת. “חיות הנגב" יקבלו את השיירה לרשותם לאחר שתצא מאזור הסכנה. גם בכך אין תהילה. וכך נותרה ההתמודדות בין "שועלי שמשון" הצעירים המתפקעים מרוב הורמונים ויח"ץ, והתרחים ממחוז השפלה, המחוקים מרוב ענווה.
סיפורו של אבנרי נפתח בקבלת הפקודה להצטרף לשיירה על מנת לאבטח אותה, ובתגובותו המיידית לכך:
"משום מה אני נזכר בשיר ישן של אלתרמן, על צעירה בעלת־צמות בצריף, אי שם בנגב, שהיא המכריעה את עתיד הארץ. אם נכנס הלילה לקרב ולא נוכל לחזור באותה דרך נישאר זמן מה בנגב. יתכן ונראה את הצעירה בעלת הצמות.”
יש פרס לגיבורים, פרס בצפון ופרס בדרום. ולאבנרי, עם הכדורגלנים והכדורסלנים, איש הסיירת ו"הי הג’יפ" אין ספק שבעלת הצמות תקבל אותו בחדווה.
הוא מאשש קביעה זו כשהוא מספר על המכתב שהגיע לידיו באותו רגע עצמו: “היכן יש אור? בג’יפ שלי דולקת מנורה אדומה זעירה של מכשיר האלחוט. מסביבו מצטופפים האלחוטאים. אני פותח את המכתב ומנסה לקרוא – אות אחרי אות, מילה אחרי מילה […] דרישת שלום מידידה, שלא ראיתיה לפחות חצי שנה, והמזמינה אותי לבקרה.“
אבל הקמ"ן יזהר מגלה את “הצעירה מהנגב” ראשון, בחפ"ק, ומיד:
"אתה מרגיש איך לבך מתמלא. אתה מרגיש איך שטף גואה בו. איך מתעצמת בו התשוקה הסתומה להיות חפשי ולצאת ולבוא ולהגיע אל אותה אלחוטאית אלמונית, ומתפרשת תשוקה לבוא ולומר לה, בלי הקדמות ובלי פניות, דברי חיבה רבים, לחזר אחריה בהתמכרות, בליטופים וחבוקים ונשיקות. לפנק אותה [… ומכל המלחמה] נותרים רק אתה והיא. ורק אתה והיא, ורק אתה והיא.“
אבל תכף מתעורר חשש בליבו: “ואם לא תשעה אליך כלל? ואם תתאונן שאינך אלא שוטהׂ ללא רחם, ואשרי מי שנמלט מכפיפוּתך, ואפשר גם שתרגז על תרנגוליותך המתרברבת ועל נדנודיך ללא נימוס" כי ככה זה כשאתה בחטיבה מחוקה מרוב צניעות. ליבך מתמלא חשש.
האלחוטאית הזו, דלי, היא אטרקציה גדולה לכל הזכרים שמסביב. אבנרי מציין: “האלחוטאים […] מנסים את המכשיר, מנסים אותו שנית, מקשקשים עם הבחורה בבסיס.” הם לא יודעים שהיא בחפ"ק, עשרות מטרים בודדים מחניון הג’יפים שלהם. לקצין יזהר יתרון עליהם: הוא שייך לחפ"ק, והסתובבותו סביבה לגיטימית. הוא מחפש דרך להתחיל איתה והנה הזדמנות: “”למי גפרור?” אמרה ממקומה. ”הנה, יש”. קפץ צביילה אליה בקופסא פתוחה ובלב הומה, […] ”באת אִתם?” השיחה הבחורה, כגמול על טרחתו, והשיבה עשן והחוותה באור הסיגריה לעבר מעגל הבדיחות. ”לא, אני עובד עם רובינשטיין” אמר לה צביילה, ושאף עשן.“ (רובינשטיין הוא מפקד המבצע, וה”הם”, השועלים, הם חיילים פשוטים) – ”תיכף אשאל את רובינשטיין.” [הוא מדגיש] מצצו עשן. (האם הם כבר חברים?)”
אבנרי מתאר כך את חניית השועלים בשטח הכינוס:
"הג’יפים יורדים מן הדרך ומסתדרים בשורה בשטח, לפי מקומם בשיירה.
אנחנו יורדים מן המכונות, כאילו מעצמו מסתדר כעין מעגל ליד אחד הג’יפים. תהילה אנחנו לוחשים, אח”כ אנחנו מדברים, ופתאום פורצת השירה – שירה צעקנית במקצת, שירה ללא הרמוניה. לראשונה השירים הישנים מראשית המלחמה, אך לאט לאט הם מפנים מקום לשירים חדשים – רומבה מקסיקנית, טאנגו צרפתי, פזמון־חיילים גרמני, שצליליו מוזרים בפי הצברים האלה. אני מסתכל בפנים. הנראים במטושטש מבעד לחשכה. הם דומים לחבורה של שודדי־ים, פרועים, חבושים כובעים משונים ומעוכים או מטפחות צבעוניות. הם יודעים שבעוד דקות מספר יצאו לפעולה אשר יש לה כל הסיכויים להיכשל, וכי אם תיכשל לא תהיה אפשרות של נסיגה מהירה. אך הם בוטחים בעצמם, בטחון יהיר במקצת של יחידה שזכתה לשם ולפרסומת, והם בוטחים איש ברעהו. הם יודעים, גם בלי שיהיה צורך לדבר על כך, שכל אחד ימלא את תפקידו בשלמותו, שאיש לא יאבד את השליטה על עצמו בשעת הדחק, שלעולם לא ישאר בפלוגה הזאת חבר פצוע בשדה. הם יודעים זאת מתוך הנסיון הקרבי בו נוסה כל אחד ואחד מהם.
רגעים יפים הם אלה, מן הרגעים היפים בחיים אשר אינם נשכחים, אף כי אין בהם כל פעולה או מעשה, אלא אך מצב־רוח חולף הנחרת בלב. מרחפים באויר גלים מסתוריים של אהבה, של רעות; הצנעה עצמית של אנשים שהם גאוותנים מטבעם, והנצמדים זה אל זה בצל הקרב: קומץ של אנשים במרחב הגדול, השקט, החשוך.”
הקלישאות המקובלות "כל אחד ימלא את תפקידו בשלמותו”, "לעולם לא ישאר בפלוגה הזאת חבר פצוע בשדה" “גלים מסתוריים של אהבה, של רעות" מחזקות את התביעה למעמד הגיבור וזכויותיו.
אבל בעיני צביילה־יזהר נראים הדברים אחרת לגמרי. מבחינתו הגיעו מתחרים מסוכנים, ודווקא ברגע שהוא מגבש לעצמו את איסטרטגיית החיזור אחרי דלי:
" טוב, אילו ידעתי משהו מיוחד, דבר חשוב באמת, […] והייתי יודע לספר לה, כובש תשומת לבה וקשבה, ומבטיח אל אותו דבר גדול ומיוחד וחשוב ומעניין, והייתי בא ומספר לה, מעשי, עניני, כמעט עסקי, בלי תיאטרון רגשות, בלי שום דבר אישי, בלי השתפכויות, בלי כלום – אבל לב נקנה ונפש ניצודת, אין על מה להתחרט, אין במה להתבייש… לא, איני יודע את נפשי. הו, שמה – מי הג'יפים החולפים הללו? מקלעיים לאחד, מכשירי אלחוט מאווששים ועינם דולקת אדומה או ירוקה, כפיות לבנות ורוח של מאורעות רוגשים – מיד זה נופח רוח במפרשים, […] [ו]יורד מטח האבק הנזרה מנה אחת אפיים, […], ומזכיר, לפי דרכו, כי מכבר לא שעית אליו, כאילו תם ולא היה"
הופעת המתחרים נוטלת ממנו את הפוקוס והוא "נמלט אל תוך השדה שמעבר לשובל גועש ומחניק לופף זה”, כולו איבה מרירה: "וכאן בשדה התפזרו כל הג'יפים הללו וזעו נעו כה וכה במהירות שחצנית עד שנרגעו, כבו את המנועים והדמימו. מיד פרצו קולּות אדם, קולות צעירים, והיו יורדים ואומרים מילים גדולות, ומשתעלים ושורקים ומשיחים איש עם רעהו שבג'יפ השביעי מעבר מזה, והיה ניכר וידוע כי הם האנּשים העזים, שעל גברותם ועל גבורת ג'יפיהם תפארּתם, ועל עלילותיהם הנוראות, ועל חרבנם על פני כל העולם שלכם, ועל היותם מלח הארץ וצבי תפארתה, כאן לפניך כל החבּוּבּים הגדולים והנוראים, כאן – אותם שפרצו שמה ואותם שהבקיעו שמה, ואלה שטסו בלילות, ואלה שדהרו בימים ואלה שהצילו מצבים ברגעים אחרונים, ואלה שזיו מראיהם נורא־הוד, איומי שפם ובריאי בלוריות וזקנים, אוכלי אדם, ציידי נשים, מרגיזי הארץ – אשר איש איִש בהם תמונת אמא שלו – בכיס־חיקו אלא שבוש הוא מהציץ בה לפני חבריו, וכן בּוש שאין לו תחתיהׂ תמונת בחורה מקסימה והורגת, לפי שעדיין לא היתה לו בחורה. (לקחו אותם לפני שנה וחצי ל,שלשה ימים" מביתם ומּבית־ספרם). ואחר כך פצו פיהם אנשי ג'יפ אחד ופצחו בשיר, התקנא בהם הג'יפ האחר ופתח בשיר אחר כדי להרגיז, יצאו צעקות ויצאו וויכוחים ויצאו צחוקים גדולים עם שיעולים של צינה (אמא היתה משכיבה כבר במיטה!), ואוּדי סיגריות, ככוכבים לרוב, התהלכו סביב, ועוד מעט השתלט שיר זמר אחד על פי כל, ושרו אותו בהנאה ובהדגשה של שיר חדש שלמדנוהו זה מקרוב. וחזרו ושנו אותו וגם שילשו. ואחרי זה רצו לשיר עוד אבל לא נמצא מיד שיר טוב. ולפיכך שרו בינתיים שיר עצוב, ואחריו עוד שיר עצוב של בינתיים. ונתפרעו בו הקולות ונהרס השיר, וביקשו ממישהו, אבי, שיקח את הענינים בידיו, ואותו שהוא אבי, אמר או־קיי ופתח אז בשיר הלז המתוזז שאין לו פשר שנדבק בימים אלה אל פי כל ללא הושיע […]”
אותם פרטי מציאות, זהים להפליא, כולל סדר השירים, יוצרים שני סיפורים שונים בתכלית, כאילו באו לאשר את דברי יזהר כי סיפורים אינם מייצגים את המציאות אלא עושים משהו מחומריה.
לעומת אנשי הסיירת המרוצים מאד מעצמם ומשוכנעים בעליונותם מפעפעים באיש חטיבת השפלה רגשי נחיתות שאיתם אינו פוסק מלהאבק:
"אנשים טובים, דיבר צביילה עם עצמו, אמנם חי"מ, אבל טובים.” הוא אומר על חייליו, ומוצא אז קו זכות לעצמו: “להם זה שבעתיים חושך, הכל זר ומרוחק, אלא שסומכים עליך, שהרי מישהו צריך שידע משהו במקום הזה.” הוא הרי הקמ"ן שגילה את הדרך הזאת. ויש לו עוד משהו חשוב להגיד לזכותו: “בעצם לא איכפת להם ולא נוגע אל לבם המקום הזה: לא האדמה ולא הגבעות ולא השדות. סתם מקום פלוני שעוברים בו, אשר אפשר שיקרה להם בו כלום ואפׂשר שלא יקרה. סתם שטח לא־חשוב כשלעצמו. כל מה שיזכרו מן הלילה לא יכלול כלום מחוץ ל,,פעם כּשהעברנו שיירה”. והרי אלה שדות כל־כך אחרים, מיוחדים.”
גבר שבגברים הוא גם נהג שבנהגים. מי נהג יותר טוב – נהג אגד קשיש הנוהג במשאית, או נהג ג’יפ צעיר מהשועלים?
כותב אבנרי:
"השיירה נעצרת. התחילו הצרות עם הנהגים. שתי מכוניות נתקעו בוואדי תלול. […] הדאד, מטובי הנהגים שלנו, ניגש למכונית, מגרש את הנהג ומנסה להפעילה. לשוא.”
יזהר רואה אחרת לגמרי את הדברים:
" ומׁי עתה? אהלן. הּנה הם בחורי הג'יפים של ההבטחה האּחורית. הם הבחורים הׂהכי–הכי, הם הבחורים בגוש, אשר כל הׁמדרון הזה והמעבר הזה אינו להם אלא שעשִוע של כלום, נסעו רוטנים חצאי נזיפות על ההתמהמהות הזו, ומסתבר, שעליהם עוד להגיע וגם לחזור, וכן גם הובטח להם למחר חופש ונסיעה הביתה – ולא יוותרו על זה בשל שום שיירה שבעולם, ואין זה עסקם אם חפרו ומצאו בשביל שיירה כזאת נהגים עם שתי ידיים שמאליּות: ירדו גלשו בנחת, וסיגריות הבהבו, (אסור-לעשן – זה בשביל ההם, הלא-כלומאים שבשיירה), ויוחסניות בטוחה בזכויותיה, נטלו מרחק של כבוד, בינם לבין השיירה, תריס בפני האבק ובפני התערבות בפחותים, ופרשו והרחיקו הפליגו לחושך. ונשתייר אחריהם טרטור פּוּחת, ושיירי אבק מידלדלים, ועוד רגע ואתה נשאר כאן כלאחר תום הנשף.”
יזהר אפילו טורח להסביר מדוע נתקעה המשאית, בלי קשר לכישורי הנהג: “מסתבר שהתעקם שם אצלו איזה ציר". בשני הסיפורים מפורט מה פרקו מהמשאית התקועה אל הג’יפים ומה השאירו – ויש הלימה בין התיאורים. אצל אבנרי כתוב "מנועים שאני סחבתי" ואצל יזהר "מנועים למשאבות־מים".
מנקודת מבטו של אבנרי החזרה הבהולה לצפון, לחופשה, נראית כמעשה גבורה דווקא:
"אם לא נחזור מיד, לא נוכל בכלל לחזור באותה דרך. נצטרך לבקש דרך אחרת מבעד לקווי המצרים. מי יודע כמה זמן נצטרך לרבוץ בנגב? ובינתיים יעלם לו החופש שלנו. […] אני טוען בתוקף לחזרה מידית. יהיה זה מעשה נועז, אך דווקא משום כך יש לו כל הסיכויים להצליח. דעה זו מתקבלת. […] איננו מהססים עוד. עתה כל שניה עלולה להכריע. אנו נוסעים.”
והנהג שנזרק מהקבינה שלו? נהג המשאית הוותיק? דווקא אליו מרגיש יזהר קרבה מיוחדת:
"ואותו נהג הצית סיגריה, ושהה רגע מכבות את הגפרור, […] וראית לפניך באור החולף איש אחד במעיל עור מהוה וגב כפוף ופנים חרושות וצנוף כובע־גרב, נהג של קרון־משא שיש כמוהו אלפים, עם אשה ובנים, וחצר ובית, וצרות ושטרות ודאגות, […] והשתעל עוד פעם "זה לא כל כך” אמר בקולו המנוזל, וטיפס ועלה אל מקומו והוסיף ככה: "זוזו־’צידה, ואני א’בור” ומפורטים להלן כישורי הנהג במשאית של אותם ימים, עם ההגה הקשה, וגאז הביניים, והזינוק בעליה " ,,אתה אייזן – צעק צביילה אחריו – מאה אחוז אתה!” “
אלה גיבוריו האמיתיים של יזהר, שעל כבודם האבוד הוא יוצא להגן: מבוגרים, לא צברים, רחוקים מתהילה וזוהר (קדמו להם מגיני חולדה בסיפור "החורשה אשר בגבעה", צוות הקידוח ב"בפאתי נגב" וזלמן איש יבנאל בסיפור "משעולים בשדות"). לא פלא שבאותו רגע עצמו נזכר יזהר באביו, החלוץ הזקן, ובעלבונו "להסתופף בצל אבא, זה אבא הטוב והשותק שאם הוא כאן שַוא תהום הרוח בתריסים. עד כמה חלפו ימיו, בטרם הגעת אליו ואל תוגת חיוכו מחופה השפם. פתע נשבר לבו…”
אורי אבנרי מקפיד להגדיר בסיפורו את שועליו כצברים: את פרדי רגנשטרייף, אלברט מנדלר, אריה שפק, יוסלה מרימוביץ’, ואותו עצמו שנולד כהלמוט אוסטרמן ועלה ארצה בן 11. אי־הדיוק הזה צורם, מעורר חשד ואי נוחות. מדוע הוא נזקק לו?
הנהגים הקשישים, הלא צברים, הם קבוצת ההתיחסות של יזהר, הם קבוצת ההזדהות שלו והשיירה שלהם היא השיירה שלו: “מכונית אחר מכונית, כבדות וחורקות היו סובבות ויורדות. מכונות עצומות. אכן, אינן הגדולות ביותר שראית אי־פעם, אף לא המרהיבות ביותר שאפשר למצוא, אלא סתם מכונות־משא יהודיות רגילות, אבל הן, אף־על־פי־כן, עצומות, ברדתן פה ככה, עצומות ואדירות, האם משום שהן השיירה שלנו? הו, לבך גאה בשיירה שלך!”
לא, לא "השיירה והפלאי" – הוא בשר מבשרם (וחס וחלילה לא “דור הפלמ”ח”).
ולמרות כל ההבדלים יש משהו משותף במילות הסיכום של שני הסיפורים. כותב אבנרי: “בהתקרבנו לגת רואים אנחנו את הג’יפ של המ. פ. ממתין לנו. יודעים אנחנו את אשר הוא מרגיש ברגע זה – מעט גאווה והרבה שמחה של שפלוגתנו חזרה ללא אבדות. […] . קיבלתי חופשה של 24 שעות כדי להודיע לקרוביו של יוחנן זילברמן על מותו.”
ויזהר כותב: “עכשיו הדרך הזאת שפילסנו הלילה — נגמרה. הסדק האחרון נסתם. מלחמה תהיה. אין מפלט. תמימות היתה לחשוב ששיירות יושיעו לנו. שיירות הן מעשה נאה, ומלחמה מאוד לא שְפָך–דָמית, אך שיירות אינן הדבר. שיירות אינן קונות מרחב, אין הן דרור, אין בהן שלום. נצטרך עוד למות ולמות אמא.” ונזכר "בגופה מיטלטלת באלונקה ספוגת־דם בתוך קרון גדול, זה מתנדנד על מהמורות הדרך ואף זה שבתוכה מתנדנד אבל אין לו עוד דרך.” ומסיים כך: “הו, הטה אוזן בן־אדם אל הגבעות האלה והצץ אל אותן פאתי־שמיים […] – אם אין נעירות חמור של שלום עולות ובאות? והבה נחוש לבוא אל זו דלי הנפלאה שלנו.”
ניווט בפוסטים
1 ראש השנה תש"ט, מולד הלבנה וגם יום ההולדת ה33 של יזהר.
3 "שיירה של חצות" ונסיבות הכתבו מתוארים בפרוטרוט בספרה של ניצה בן־ארי "ס. יזהר, סיפור חיים חלק ב’ " בעמודים 180 181, ו־226 עד 236,
ס. יזהר חוזר 