דרשה ראשונה (א)

ואתה יודע, יש דרכים שאי־אפשר עוד בהן. לא לעבור לא לראות ולא להריח ריחן. כל הממעך נשמת חי הפריח בהן עלה עד מלא. אין עוד שם כי־אם שלמות האין עוד. אל תשאל כעת מה פירוש שלמות האין עוד. רק תדע שאין זה דבר שבא מחמת מקרה רע שהפסיק, אלא זה שבא מחמת שהגיע ודבר לא יקרה לו עוד. דבר שחדל מהיות קורה לו.

קום איפוא, בוא נצא. הלא אתה רואה. נתחיל ללכת, אם טוב בעיניך. תוכל לזוז? לא יודע אנה. נצא ונראה. כאן לא נוכל כלום. אפילו לא לספר. אני, כשאנוס לעבור כאן, נוטל אויר ועובר עצום וסתום וחתום, עד מחוץ.

נורא שאי־אפשר לקבור דרכים שהעבישו כדרך שקוברים חיים שמתו. הם לירכתי בור והחיים אל חייהם, סֶלָה. חָפשיים מן הכפיה לחיות במה שאין בו עוד חיים. שאם לא הן – אתה מסתתם, שארית חיוּתך, ומוֹתר הרוצֶה שבך. יובש שממון ואבק מלט, כוֹסים כבאפס־משקל על אחרון האיכפתים שעוד בנפשך פנימה. אפילו אי־החשק בא עד חנק. גם לא לרצות לא תוכל עוד. ומה אז? ורק מפני שיום אחד פתאום, ותמיד פתאום בא יום אחד, והרוח מתחילה נושבת, ובנשוב הרוח תתגעש בך פתאום הידיעה שאסור. לעזאזל, אסור ואסור, וגם עדיין לא מאוחר, ושעל־כן קופץ אדם אז ומודיע שהוא, מכל מקום, לא, נאמר: אני, ליתר פשטות, שאני, מכל מקום, לא אוכל עוד, ולא אקח חלק בזה, ולא אלך ולא אעמוד ולא אשב בזה, ולא מוכן עוד לשום ככה־ככה כזה, וגם לא לנשום כלום מכל הכאן הזה, המעובש, לא, לא אני, ולא יכול ולא רוצה, ובשום פנים, ובשום פשרה, לא. ילך כל איש לדרכו ואני – לא. אני קם ויוצא מזה והולך לי. לאן? לשם. אל לא זה, לא כאן ולא ככה. זה הכל. כך אני עומד ומטיח אל מול פני כולם: שתדעו: או – או. בבקשה. או שאני יוצא, או ש– – –

אתה מחייך ? טוב שאתה מחייך. אבל שמת לב בוודאי גם אל תוגתה של היעצרות אחרת, זו של הדברים שחדלו משיר. שהיה להם ואין עוד. לא רק אוהבים שחדלו, כי־אם גם דוממים בכלל: מפעל, למשל, שהיה שוקק ושורק ופועל ויצא לבטלה, משום מה, עזוב לו מחליד באפס־יד, קורע לב בשתיקתו המופסדת. או, למשל, הנה פה, הבט, פרדס אלמנוּת זה שחדלו ממנו ונשאר למנוּטשוּת. לחילף, לדרדר, לַלַנטֶנָה היבשה ולנשירה הגידמת – ראית את ההבָּטה הזו שלהם, ההבטה חסרת האור, הבכיה חסרת העינים, מוטב שלא. ארשת נפוּלה על פניה וריקה. לחינם וזה סך־הכל. בוא נניח לזה, ורק שמע, שלא תקבל ש״מה אפשר היה לעשות”, ולא ש”אם כבר כך אז אולי באמת” – לא כך ולא אולי ולא באמת: סְטֵה מזה, ברח אל תעמוד, מזה והלאה, רוץ לך רוץ, לא לראות ולא לדעת לא להוציא שום פירור של רגשה על זה, לא לבזבז שום עצב ורק לא להיות עוד בזה, ולא כלום, בשם כל היקר, ובזיק אחרון של חיות, אם עוד נותר בך, סור מזה והלאה, ומהר החפז, אל תביט לאחור הימלט ממגע כפיפתם הנאלחה, אל מחוץ למעגל הבזוי המדבק הזה, המטמא במגע ובריח, כל עוד נושאות אותך רגליך, הימלט, נוס, צא, אטום, סתום, עיור, ורק רץ, הרחק ממלכות אוחזנית זו, הימלט מתחת ידו הקרבה של שחין אפור זה, הנופל חרש ובא על כל.

לא? מוגזם? שמע, אם רגע תחדל להגזים – וכבר אתה מתכנע, כבר מתפשר ומתחיל מוצא אפילו חוט של יפה, כביכול יפי השלכת, או תוגת הסתיו, אַדמוּת ימי־הבציר, או מה שיהיה – וחדל מראות כי אין כאן, כלום לא, לא תוגה, לא בציר, לא סתיו ולא שלכת. כלום זו שלכת היא זו? מוּשלכוּת היא זו. מושלכות וזה הכל. אשפת מוּשלכות, מושלכות שאין לה כלום יותר מזה. הנה, זה הדבר, לא מושלכות מפני שמילאה יעוּדה, או מפני שגרמו לה, מפני שהרעו לה, מפני שהביאו עליה באָנסה – אלא מושלכות מפני שהיא היא, שזה כל מה שיש בה, שמעולם לא היה בה יותר מזה, וכל מה שהיה הגיע, כל שהיה חבוי בה לצמוח. ודוקא ככה שלם לה. לא עליבוּת היא זו לה. אלא השגת כל רצונה. ורצון אחר אין לה ולא היה. זה כל טבעה, וחדלת ביקוש לאחרת מזה. כנטל עופרת לא. ממילא. על־פי כל חוקי טבעה. מלוא כעוּרוֹת הממילא. הנה כך.

נשתתקת? לא זה מה שנתכוונת לשמוע היום? גם אני לא שיערתי שזה מה שאומר. כך פרץ פתאום. ואל נא ייחר אפך בי, אם אומר אך עוד דבר או שנים שאינם ממין הסיפור שהיה בדעתנו לספר. כשנצא ונלך מזה, אפילו אם ייראו הדברים בעיניך כמין דרשה רגשנית, דרשה תחת סיפור. מעשה שאסור לעשות, ואין לו כפרה וגם אני מפסיק ממנו, רק זה אומר ואחדל: כי אוצר מלות הרע אין בו כלום אלא קודם־כל הבאות: סתם. ומילא. ולא־חשוב. ומה־זה־משנה. ומה יש. ותלוי מה. ולא נורא. וגם ככה חיים. ולמה דוקא. ועזוב כעת, ובפעם אחרת, וגם כך אפשר, והמון־אנשים־הלא־חיים־כך, ואז מה, ואל תתרגש, ומ'כפת לך, ובינתים, ובהתחלה־אפשר־גם־כך, ומי זה הגיד לך – אלה, ואלף שכמותם, הן המוליכות את העולם תהומה. תהומה? שטות. כי תהומה יש בו הוד. וכאלה אין כי־אם עד מאומה. היעצרות אצל אין עוד. עד כאן. פה נשב ופה נאכל לחם. וגם כך חיים. מה יש, למה לא, לא חיים ככה? הבט סביב: כן חיים. הנה המאוזן לשיטוחו הגמור. כנחל שנתאפס אל הים: תמו הרים תמו מיצרים תמו מעקשים תמו כל הנפתולים: הגענו. הודו לאל חסדו.

אל תחיה באלה, בני. אל תאבה. לעולם לא. אל תחיה בלא חשוּב. אל תגור במה־יש. אל תנשום גם־כך־אפשר. קום צא, רוץ משם, עוּשָה חוּשָה, אוצה נוסה, בן יקר, הימלט כל עוד נמלט לך, כל עוד אתה חש, כל עוד לא נתאחזת גם אתה בקורי העכביש ובחבלי הנוחות ההם. הימלט. נוס על נפשך, בן פורת, ההרה. מהר אל תבט אחורה פן תיספה. נוס כמפני מגפה, יותר: למגפות ולנגעים־רעים יש רפאוּת, מים טהורים ונוצת יונה, אֵזוב ושני־תולעת, ולזו אין כי־אם הימלטות. המנוגע – לא יחיה עוד. לא ייכבס, לא יטוהר, לא יחוטא. ותר על הכל, ערום ויחף ורעב וחסר־כל ואל תשלים עם שום ”סתם”, עם שום ”מה־יש”. יש. יש ויש. יש תמיד הרבה יותר. אינך משער עד כמה תמיד יש. אפילו אם איני יודע לומר לך היכן מה ומתי. תמצית העולם: שיש. שגם כשנראה שאין – יש בו. כל עוד רוצה אדם ואוהב. וכל עוד מתפעם בך – שא רגלים ולך. החָפֵז וצא ממגע כפיפתם. מגע מְנַגֵעַ, מטמא מכל צרעת, מסוכן מכל דֶבֱר.

חדל. אל תנסה להתווכח. עוד אינך יודע. וגם אל תתחיל להיאבק כדי לשנות. לשנות? רק אתה תתגאל ומאום לא תגאָל. אף לא שום קול ענות חלושה כאן, אלא מלוא הקול המשיג. רואה איך? ועל כל צד. היטב מושלך על כל צד. מה יפה משלכת, ומה מכוער ממושלך. לא חולי הוא ויעבור. הוא תכלית הבריאות, משוש תורת אם ומוסר אב, ושכר הטוב תמיד לצידו: שיכון, ריהוט, גִמלה, תחביב וקרן מבוטחת שתישא פירות ותגמול חסד של אמת. ועל זה לקמץ, לחסוך, להונות, לקנא, להדוף, ולדחוף, להזקין בלא עֵת – ולהגיע: הנה הבתים שהגיעו, שגרים בהם האנשים שהגיעו, וחיים בהם החיים שהגיעו. הללויה. עד כאן. תמו התפילות. אין עוד על מה. אין עוד אל מה. בוא, נצא מכאן.

קל להגיד נצא. הנגע פרח וכבר פשט והקיף סביב. תמול־שלשום פסיעתיים וכבר אתה בחוץ. היום יאוץ אדם וייחָפז ויסע חצי יום מחצית הארץ עד שיהיה יוצא סוף־סוף ממאחז הקרישות הגמורה, ההישגית הזו, המנוגעה. כדי שיהיה יכול לנשום לו סוף־סוף לרוחה, במלואו. פטור מכפיפת העובש הבריא ההוא. בן דרור בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ובין יציריו שעוד ברכה בהם ותום ההתחלה.

לרוץ לרוץ. זה הטוב שנותר. לרוץ כאיל משולח. לרוץ בלוּם נשימה וחבוש עינים. וכנמלט מתוך עשן, או כמפני מקמוק נבלה סרוחה – היאטם והיחָפז בני, עד שתרחיק למדי ותהיה לך די רוָחה סביבך, ותוכל שם סוף־סוף לפקוח לב לפקוח מבט ולשוב ולקחת מַשַב נשימה עמוקה, להתפקח מן הכליאה הממושכת ולהתחיל להיות, הו, כדג זה שחזר המימה.

סיפרתי לך, כי אך זה לא כבר היה אדם יוצא מן החצר וכבר הוא בין עשבים מנושבים ושיחי קידה ריחניים וכבר בתוך הפרדסים הכהים, המעובדים לעָמקם; שנים אחדות אחר־כך כבר צריך לנדוד, להרחיק, ולהגיע אל פסי־הרכבת ורק מעבר להם להתחיל להיות בתוך האפשר. ואילו עתה יסע אדם חצי ארץ בלא הבט לצדדים, כסוס בין חוֹפוֹת עיניו, כדי שיצא ויתחיל. לפי שאין התחלה בלי יציאה. אתה יודע. וצריך, איפוא, שיהיה סוס לאדם, או אופנוע, או, לפחות, מכונית, כדי שיוכל אדם לקפוץ ולצלוח בחטיפה על־פני המפסיק המפריד הזה, לדלוג מעל הקרוב המעובש הזה, ורק שם, הרחק, לרדת, לשלח רגלים. לפזר אברים, ולהתחיל להיות אדם.

אם אני מוקנט שככה מדבר? כך זה נשמע? צר לי שיצאתי מגדרי. בוא אספר לו דבר שנזכרתי, מעשה במזרן השומרים. הנה, סיפור מימים עברו, אותם שהכל מתמוגגים עליהם. היתה אז עמדה מבוצרה אחת בנויה כמין שובך מגושם, מטופש מכל בחינה שהיא, ובעיקר מבחינה צבאית: בולטת, צועקת למרחוק וחסרת כל מסתור. שני השותפים לשמירת הלילה היו לנים בה איש בתורו על גבי המזרן שבפנים. ביום לא היית מאמין כי אכן היית יכול וגם יכולת ליקרב אליה, לגעת ולא עוד אלא לכרוע ולשטח בשרך, דבק בה גוף בגוף, אשפה ממורחה זו, שנקראה מזרן השומרים, בחשכת הלילה, בתשישות האשמורה הארוכה, כנוּע ליאות היית נסחב מתכנס לך לתוך חיק אוהב זה, מבקש מרגוע וגם מוצא, מכורבל מתעַטף מתרפק אל חיק מרגעה זו, מתעלם מן הריח העפוש, מן המגע המחליא, ומתפנק בקוער הזה הממועך הזה.

לישון בו שנת הצדיק. מוסר־הַשכל? אין. מעשיה נאה בפני עצמה. ומסתגלים, אתה יודע, זה הכל. אלי שבשמים ולמה לא. מסתגלים מסתגלות יסתגל אסתגל תסתגל נסתגל יסתגלו תסתגלנה. הללויה.

ורק שאתה לא. שומע? נתק תתנתק מזה. עטוף ראשך בסודר שלא תיגע ולא תתנגע, שלא תתאלח, שלא תשמע, שלא תתפתה, לא למרגעה ולא למנוחת פוגה, ולא לחנופת קצת־טיפ־טיפה, רק־פעם־אחת מה־יש. וכעובר אֵדי קֶטב מרירי – אל תנשום ורוץ, ושלא תעשה לו שום שייכות שהיא, לכלום לא, לא תקנה לך בית ולא מגרש, אפילו לא שולחן, ושלא יהיה צר לך על כלום – ורק כשתרחיק מאוד, ועד שתרחיק, אל החולות, אל השדות, אל ההרים, או אל הערבות – עד שם לא, ורק משם להפתח, לנשום, לשאוף, להתחיל להיות. שומע?

ושלא תתחיל להיות לי בעל־לב כעת. שומע! לא לחוס ולא למצוא הצדקות וסיבות ונסיבות, ולא לבקש נקודת־חן בלחי החמור, או פירור אור בקרן־זוית אחת, ומשהו תוגות בפינה אחרת: היזהר אתה שלא תחליק ותמעד אל הרקק המכשיל הזה. רבים כשלו בו, טובים וחזקים ממך, ואתה כל עוד אתה יפה, ונחיריך אוהבות נשימת חירות – נוס לך כל עוד קומתך זקופה, ולא ולא, שומע? ולא. זה הכל.

כל־כך? כן, כל־כך. אם לא יהיה כל־כך, מיד תתחיל, ולא בלי לב־טוב, לחפש חמישים צדיקים בסדום וגם למצוא ולראות שאולי לא נורא עד כדי כך, וגם שנורא הפרזתי לפניך, ושגם־כך אפשר, ושאולי מישהו אי בזה בָּאַש, אבל לא אתה, ולא משלך, ושגם לאטום קול יבב, מתרפק מעבר לעליבותו, מפתיע כמעט, ובעוד רגע ואתה מתחיל מגלה, שלום־עליכם, את כבוד הנשמה הבוכיה הגנוזה פנימה, וגם כי אין לו דבר שאין לו צד זכות, וכי אין לך עני מכל שאין בו איזה ניצוץ, או שאין לו תקוָה ליום יבוא – אל תתחיל, אוי לך, לא תתחיל לחפש בכיעור נוי, שומע? ולא שמחת עניים. שְֹטֵה מעליו ועבור לך. זה הכל. בטרם תתחיל גם אתה. זו תחבולת ההינגעות: שמתחילים למצוא טעם בחסר־הטעם. שמסכינים עם המסכנות. עם השטיחות. שמניעים ראש, שמושכים כתף, שמוּכים בלי להתאונן. ראה הוזהרת. מרגע שראית כי כך לא – זנוק. פרוץ: אתה לא. ויבוא אשר יבוא.

קל להגיד? אני יודע שקל להגיד. ובכל זאת. למה? ככה. זו שכאן חלקה כבויה היא. כל יצריה האֵזניחו. כל להטה להניב. כל שעשועי ימי פריחתה – כבו כבר נבלו. ומה נשאר? מי אמר שנשאר. לא נשאר. נשאר: ככה זה. הנה זה נשאר. ככה זה, וצא חיה לך בככה זה. רוצה? על חצי דונם של נכזבוּת, חצר ובית ועצי־פרי, מחסן ומשכנתא צמוּדה. וזה וזה ופה ושם.

הנה זו הממלכה שלנו. כאן אדם חי. זה וזה ופה ושם. רואה איך? ונמשך לכאן ונמשך לכאן, וגם ישר לשם, או, מוטב לא, לא לא: אל תביט.

מה יש כאן?

אין. אמרתי לך: הכאן הזה הגיע עד סוף כוחו. יותר מזה אין בו עוד. גם לא היה שיהיה. כל הטמון בו – בא. לא נותר לו אלא להוות. לא כדי ולא בכדי. לא בעד ולא נגד. לא ברכה ולא קללה. רק הווֶה. הווֶה טָפוח מרוּח על כל מה שהוא. ושמיטוּת. שמיטות כל חפץ וכל עיקר וכל יתרון. לא שום יותר ולא שום פחות אלא משטח ככה־זה, כולו שטיחות אחת. סביב. שטיחות מפורקדת עד סוף האופק. איזה אופק. איפה ראית אופק למי חפץ באופק. אם אופק – הרי לא כאן. למה? למה שכאן הכל כאן. כבר הכל בתוך ככה זה. ואפילו לא זה: לא ככה, כי־אם ככה־ככה.

המאבקים עד רגעונם. זכרונות של גבורות במקום גבורות. ושום סוד מעבר שום דלת סגורה. אצל כל אחד כאצל כל אחד. מישור העד־כאן סביב. הנה אטום הפרצוף. שם הלא רוחץ. פה חולה האבק. ולהלן זה שמשוּכתו קרויה גדר־חיה, חושפת שיני יתדוֹת, יבשי צמא בטמטוּם. והכל יפה מרוח־שמש. יפה נטול שום־חסד. יפה מתוּקע בנוולוּת היותו. אילם ולא יהגה, גם כשהרדיו שלהם פעור תמיד בכל כוחו, משלח זרמתו הבואשת אל עולם מצולהב שמש מטורפת. הבט הבט, קח לך בטרם נעבור: הרחוב כולו, צורתו, הבתים, עמידתם, צירופם שבאקראי, באקראי שהפך נצח, השורה הזאת כולה, ואחריה זו השורה, ושתי השורות מזה ומזה, ומראה השלם: כולו לפניך, ולכאן וכאן, וגם ככה: זה מקומי ואנוֵהו: נסיכות החיים. וגם מזה הצד, בבקשה. אל תפסח על כלום, אם כבר. שהכל. ואל תיחפז לומר: וכולי וכולי. כאן כל אחד לעצמו גם כשכל פרטי הפרטים של השונה חוזרים חדגוניים. אין סוף לחילופי הלא־שונה. ואת זה ראית? פרחי הגינה שמעבר. עצי הפרי הללו. הגואבה, הלימון והשזיף. והכלליות שמכאן והלאה. וכל פרט ופרט. אל תאבד אחד. למען תיטיב לרוץ אחר־כך. הה, אלי, אלי הרחמן. הכל בי נובל. מת מיתת צמא. למה עוד לייחל. הכל מלא ”זהו” גדול עבה ושמן. עד אפס מקום. ובלא שום חיוך לרפואה. אף לא קריצה ושום תרמית עינים. ”זהו”, טבוע כולו במה שהוא. כחלום זוָעות, לולא שאין לאן להתפקח ממנו. כגזר־דין סופי. הו, זו הנמיכות של אין־בעד־מה. או, כיקיצה רעה אל מה־כעת, מה־נשאר איפוא. מה נישאר איפוא? אולי רק חיש־מהר להצמיח כאן עצים גבוהים גבוהים, להבליע כל זה מתחתיהם ולכסות, כבבית־עולם. ענין שנגמר. תנצב”ה. או – לברוח. וזה כנראה האפשר.

תבוא? ספקות לך? שאם אמנם כל־כך ככה – איך חיים כוּלם ונראים מרוצים למדי? הו, כן. או האם להם אפשר האי־אפשר? הלא אתה רואה. עובדא שאפשר. הכל דוקא עושים חיים. וכך וכזה הוא הכל? טוב שאתה נרגש. מזמן לא נתרגש כאן אדם. בן, כך וכזה. וכלל לא נורא, מסתבר. ולא כל כך איום. ואפשר ואפשר גם ככה, מה יש, לא? הנה, כן. אחרת ו בוודאי שיש אחרת. הבט, זה, למשל. אחרת: אטום פרצוף אחרת. וזה חולה אבק אחרת. וזה אין לו צל אחרת, פתוח כולו מרום לשמש, כולו מתוקע אחרת בנוולות משלו. או, מה קיוויה לשמוע? הנה, שמע, שירת הרדיו הזה שמתנבא ושר לרחוב וקולו נבוב אחרת.

שר! חביבי שלי. תן לי רגע. איני רוצה לקנטר איש בעולם. אבל שיר? כאן? אלה שהגיעו? להם שיר? שיר על מה? שכבר אין עוד ואין הלאה? שרק עוד ארכת־זמן סגורה, בישימון הככה־זה סביב – זה ושיר? כל דבר שהוא ולא שיר. בית ומגרש וחצר ושער ואבן ופארות עץ ועתונים ומה שתרצה – אבל שגם מן המבט המופנה ביותר, המוסט ביותר, המורכן ואינו רוצה להיוָכח, שמנַסה לפסוח ולעקוף, בגישוש סומא, שגם ממבט מכסה עצמו, ממאן, מצודד – לא תוכל שלא לתפוש את העד־כאן: קצה גג מאובק מוכה שידפת חירבוּן, וחוד של ברוש ניחר מוביש. וזה הכל. סוף פסוק. קץ השיר. סוף־פסוק לא ישיר. עיפושי־עיפושים. גמור. אינך מקבל. אי־אפשר – אתה מוחה – וכי אלה הם חיינו שלנו הם אלה? אסור – אתה נוזף בי – ועיווּת־הדין לראות ככה. בוא, בני, עמוד. מכאן. בית אחד זה, כן. ניצב כולו עומד בזה. בכולו. בקירותיו המתקלפים. בנוכחותו נהרסת השמש, בגמירוּתוֹ לשעבר המתפרקת. נישחת בידי האיטיים שבכוחות, ובידי שפלוּתו, בלי להתגונן, רק בעמוד מולם, עמידה מקבלת דינה, אנוסת בליעל תקיף ולא ירפה. כל מָכוּת מי שהקימו וטעמי למען מה הקימו – מתגלעים חשופים אין בושה. בושה? על מה? מפני מי? כאן? הלא בתוך שלנו אנחנו. מי אינו מסתובב על מרפסתו בתחתוניו. מערומים אינם מבוזים גם בכיעורם. ולא נכלים קטנים שנתפשו. לא אשמוּת בהם ולא נִקלוּת. רק ישנם. זה הכל. והזמן מכלה הכל. ואת המפואר המהודר והממורק שבבתים. הכל ממוטט אותם יותר. השמש, הרוח, האבק, האויר, הדיירים הרשלנים, שכניהם ושכני־שכניהם, העוברים ושבים, בעל־הבית. הממשלה, העיריה. מזג האויר, הקמצנוּת שביסוד היסודות, והקבצנות שברצון הרצונות – הכל עליהם, וגלוי ויחיד יתנשא לו שם למלוך, ה”ככה זה”, בלי שום בושות להתבייש. בושות? על מה? וכי אי־אפשר ככה? עובדא שאפשר. לכאורה רָפוּס כנייר ישן, ממועך תחת מה שיש ומה שאין, שלא יעמוד בו כוחו עד סוף השנה – ועמוד יעמוד גם אחרי ואחריו, חביבי, חזק מכל מה שאנחנו, ועד סוף כל הדורות. עובדא. קיים ומולך. פטור מהצטרך לשוּם טעם מצדיק איזה שיהיה. או מצורך בשום התנצלות שהיא.

מי אמר התנצלות? אתה ואני וכמותנו, אנחנו נתנצל. על שאנחנו כאלה מין פרצופים ואיסטניסים מפונקים. ומי שָֹמנו לדבר מלה. ואילו המציאות – היא מאליה. מוכחה מעצמה. מכוח כבדה. בלתי־צריכה שום ראיה או טעם נוסף. מה פתאום נוסף? הבלים. לא יוסיף ולא נוסף, לא כוסף ולא נכסף ולא כלום שבעולם. לעזאזל, למה? הכל כבר בתוכה. סגור. שום תנועה, שום נטיה, שום צמיחה, שום פריחה. הכל אומר: די לי. והכבר־בנוי, כידוע, אין לפניו עוד מעתה אלא רק ממנו ומטה. הלוך וירוד מן הגמור ומטה. גמירתו – סוף צמיחתו. שלמותו – מותו. מיתה ממושכת ועקשנית שקוראים לה התקיימות. או: גם־כך־אפשר. משלמים ומקבלים שכר דירה. גובים דמי החשמל. בשבת סגור. ובמוצ”ש סינימה. ובסוכות יושבים בסוכות. ובגשם רטוב. וחיים. ואפשר. וזה הכל. טוב. אני עוצר. נסה אתה. פנה כעת ומצא אי־בזה פינה אחת לא כזו. פינה אחת תמימה שתוליך עליך צל, או ריווחת נשימה או חיוך עֶצב או רק צורך להתעכב, לומר אגשה נא אראה, אסורה אראה מקרוב. אל תיגש, לא תמצא. אין. לא כאן. לא סביב סביב. סגור. חסר־בינה ובלתי־יודע. רק שקוע כולו בתוך בוץ שוּחת קיומו. התקיימוּת שאינה נוכחת. קח לך או חדל. אבל רק מזה תוכל לקחת. אם תבחר ואם לא תבחר, רק זה יש. לא שום יותר. המדפים ריקים מיותר ומאחרת. כל השאר – מלים חלולות. אפשר בלעדיהן וגם בריא יותר, אולי. הנה. לכל צד: רחובות שלמים עומדים במלוא פריחת גם־כך־אפשר.

והלא יש גם דבר בעתיקוּת של סמטא נידחת – אתה מזכיר לי – ובמעמד של כתלים דהי עזיבוּת, לא? כן, אבל זו שכאן, כלום זו עתיקות? סתימות היא ולא עתיקות. יָשנות בעודה חדשה. עשרים שנה ועשר שנים או חָמש, והרי לך זקן תשוש, אף כי לא ימות לעולם. לא רק מחמת עצלות ושפלות ידי הבונים, לא רק מחולי אשפה ומאי־טיפוח – אלא מחמת שנולד גמור. גם המהודר והממורק שבבתים. שהשקיעו בו את כל אשר עשקו פרות הבשן – גם זה נולד מת. אין לו לא יותר ולא למעלה ולא רחוק ממה שיש. סתום וגמור במה ששָֹמו בו. דמיון קצר־כנפים ולב זבוב. זה כל שהיה ועד תום. מה כעת? מה עוד? לא. עד כאן. אין עוד. אם עוד אתה מחַפש, לא כאן חביבי. וגם לא את ימיו ואת עצבו של הישן. אם ישו בעיניך הוא הכבד בשנים ובאמת – מה איפוא לו ולמתראה ישן מרוב בְּלוּת; המתגלע בעוד צבעו טרי; נס הלֵיח בעודו ירוק; חסד הגיל; חסר ההליכה; שאינו עוד אלא גל של עליבוּת, מפגע חסר דעת וחסר התנגדות לשמש, לרוח ולחריוני הצפרים המשועממות (ולחינם גם ינסו, מפעם לפעם, לחדש את הצבע על־פי האפנה – לחדש צריך, אילו היה אפשר, את הכוח להתחיל לחיות; אבל זה כבר דבר אחר לגמרי).

והסיפור? מה בא על הסיפור שלנו? הרי היינו אמורים לספר סיפור, כמדומה, לא? כן, ורק לא נוכל להתחיל עד שלא נצא ונרחיק. בוא ניחפז. אינך עיף? כי הסבלנות תמה מהר בדרכים השטוחות האלה. לעולם לא תדע אם כבר הרחק הרחקת למדי. או אם על מקומו אתה מדשדש תחתיו. כולו פה בארץ הלא־איכפת. הנה. זה הדבר: כאן מת האיכפת וחי הלא איכפת. אלה מצבותיו. בתים, עצים, רחוב, עוד רחוב, כולם, הכוללות כולה החוגגת, כל פרט ופרט והסך־הכל: לא־איכפת. נסה־נא, אם טוב בעיניך, אני אמתין, לבוא בחצר זו, לדפוק בדלת הבית. הנה בזו. ושאל נא את הבא לקראתו על אודות האיכפת. אמור בא לו כי הברח וחשוב שיהיה איכפת לאדם. שנורא הוא להיות חי באין איכפת: לא מין מַשֶהוּ־שְמַשהו, אלא כזה איכפת שמקפיץ אדם ממקומו ומריצו כבמכת חשמל. – "מי זה שם ?” – יצעק זה שמבפנים אל זה שיפתח לקראתו. ”משוגע”. ישיבו הלה. ”מה הוא רוצה מה?” – ”רוצה שיהיה איכפת.” – ”איכפת מה !” – ”אני יודע? איכפת כל דבר.” – ”זרוק אותו; שומע? זרוק אותו. אמור לו שבפעם אחרת. שכעת אין. שלא כאן. זרוק אותו.”

אבל מייללים מכל הם האילנות. האלה, שפעם היו במלוא כבודם. אינך זוכר? צויחת יתומים קולם, שַועת אחרוני השבט. כבר קצצו בהם לכאן ולכאן. ופעם אחר פעם, כבר דחקום עד הקצה. והכל חזק מהם. הקיץ חזק מהם, והאבק, והחורב, והרשלנות, והניירות הפורחים, והלא־איכפת מכולם. כבר שכחו שהם־הם, ורגילים שאינם אלא חלק מן ההיינו־הך. מלבד מה שעל פי תכנית אחת עתידים לעקרם בקרוב, עוד השנה, בעוד שנתים, אולי עשר, ויעשו חנויות, או, יש אומרים, תחנה מרכזית לחניית מוניות. אדרבא, כך זה מצטרף היטב לכל הבינתיים של יפי עמודי החשמל, הטלפון, הכלונסאות, הפיגומים הישנים, וכל אותם זיזים יבשים, פה ושם, אחוזי חלזונות שממון, ובריתמוס אחד.

לא. נמאס. לא אמשיך. אבל החצרות הללו. אלי אלי. כואבות האשפה. תמיד. גם כששקד פלוני על חצרו וגרפה על סביביה במגרפה ביום ששי האחרון בין השמשות. השממון זריז ממנו. צחנת הגמור־ומת כוסה על הכל.

אם זה מקבצנות?

לאו־דוקא. מהיינו־הך. מזה שאטום לגמרי בגְמירות שלו. מזה שוה כל עד־כאן שלו וסוף פסוק כי לקבצנוּת, אתה יודע, יש סיכוי: יום אחד אפשר תקום לה רוָחה וניצלה. לא מקכצנות בממון, איפוא; מקכצנות בחיות, מקבצנות קטומת כנפים, כזחל לא יעשה כנף, מקבצנות בנשימה, בנשיפה, מקבצנות בדמיון, ברצון, אני יודע ממה, מקבצנות באהבה אולי – הוי, אלי, עד אנה תוכל להרחיק בכאלה? מה תפגוש בדרך? שממון תקוע. סתם בן סתם אבי סתם יושב על המשפתים, קורא ידיעות, הרדיו באָזניו, רכילוּת שכניו, כל ימות החול, וכל ימיו חול, חולין אין קץ, ערימות־ערימות, לגובה לרוחב ולעומק, ועד מלא. אולי פעם היה לו בלבו, ותם והוֹביש כבאר סתומה ואיננו. הבט – הבט־נא, כלום מלבי אני בודה? חצר אחר חצר. הכל משתמט ממבטך המבקש. חומק מזדחל אל סתרת כל מיני בינתים ערמומיים: מיני ארגזים ולולים וכלובים ופחים ובלוקים. ושני נסרים, וחוט־ברזל, וצפוף ונוגע, להינצל מעמידה בת־חורין, להיבלע ולהיעלם מהבטה זקופה, באלף אלפי הפשרות עם האפשר הראשון המזומן. הקרוב, שאצל סף הבית וכבר מתקבל שגם כך אפשר. וגם אמרנו כך כבר וחזרנו, כמדומה, למדי. מי אמר שהעולם עגול. הוא שטוח, חביבי, שטוח שטוח.

ואתה יודע, אגב, נורא מדבר שהתחיל פעם לטוב ונעזב באמצע, משפלות ידים ומיובש לב, כבול עץ מוּתקע בנחל שזרמו חרב לו? לחזור אין עוד, להמשיך אין עוד, ונשאר זה שהוא עד כאן: לא תם ולא שלם, לא בור ולא פרא, לא בא ולא יוצא. רק חדוּל, כבוי. ככה. כנר כבוי. כבוי. כבה. כּבה כנר כבוי.

והתחלות שאין להן צמיחה, חביבי שלי, טוב מהן שלא התחיל. שלא נולד. גלָמים אלה של סוף־פתאום. של התפוררות הנדחית בטלאים. בהעמדת פנים כמין אַרכּת־זמן מדומה, שאינה מבטלת שום גזר־דין. אילן אתה אומר? צחוק. כלום זה אילן ? ניסרוהו, גדמוהו, קצו בו למעלו ולמטו, דחפוהו הדפוהו, עד ירכתים, שלא יפריע לאיש, לא לכביש, לא לחוטי החשמל, ולא לקומה ב', ולא לחבלי הכביסה, מה נשאר? מפלצת פרושה זרועות גדמות זועקת דממות. נשאר כמו תמיד, העיקום המתחבט, התחבולות להערים. כל אותן אמצאות פעוטות לתפוש, בלי לטרוח הרבה, בלי לבחול גם בהונאה קטנה מזדמנת, ובלעקוף את הקול הלוחש לעתים אדם־אדם, ובלהינצל מבינתים אל בינתים. ובלהשיג. מה להשיג? רוָחה כדמות דבשת. הפוגה כמוּם קטן. לא נורא. זוהמה קטנה. שלא מתים ממנה. ונשאר לך הרבה לעת־עתה, ולא הרבה ולא־מעט כל־מיני־דברים. ושתי פשרות ושלוש. ונחלק את שעתנו, וקצת מזה וקצת לזה, וככה ככה. ומה מציגים הערב, ויפה יפה, ולא המתים יהללו יה, והכל נכון, וגם צידוק הדין. וסיבות ונסיבות הלא יש תמיד, וגם הרבה לא־פשוט יש, ואפילו די־מסובך, וגם שהכל יותר מדי. ומה סוף סוף? – גמדוּת שמתה בלידתה. לא. לא מתה. שממשיכה למות. תמיד. כעת, ומחר, ולעולם. מוסיפה ומתה אין קץ. אילו מתה! אי מוֹת המתה.

הו, לא, לא. מה להם ולזה שבעיניך לא הם יפים, ולא כל מה שהם־הם. הרשות בידך, אם נא לא מוצא חן בעיניך, הרשות בידך – וכולי. לא כלום בעיניהם כיעוּרם בעיניך. ולא כלום בעיניהם היות מישהו בלתי־יכול עוד ביניהם, וכולי, בלתי־יוצא עוד מפתחו אלא בלילה בלילה, בחשוך, במסותר, תחת גלימה, בצל השחור, רק אז מעז הלז ויוצא, כשכלו כל הקיצין, כשמוכרח ויהי מה – מה להם ולזה. יערב לו. לא מהם ולא מידיהם הוא, ולא מהם ולא מידיהם יידרש עלבונו של רְצֵה, לא כבודו של חשוֹק, ולא כזבו של אהוֹב. מה עוד ? דבר חדש! וכולי וכולי.

במה היינו עומדים? אילן זה. זה? יורד בן נכבדים. קל מדי וקלוש מהיותו שרשים ומרבה על גחונו מהיותו צמרת. ובכך מהו? לא הר ולא ענן. מה כן ? צפרדע. זה כן. אפילו לא. שחוּי מעל הגג המאובק, באותה דמימות כנועה. מעליו תלאובות שמי־תכלת שהם, נלאי ריק, אבק וחוֹם, ומתחתיו – די. כלום. לא: מה־בכך. זה עוד. מלוא האופק מה־בכך. אילו היה אופק. והלא אין. רק אובך קל, לא חשוב וכבד מנטל עופרת, ממעך נשמת כל חי, סוגר כגולל על, ועלי ועליך ועל מה לא. עד שאילו גם נותר צוהר צלול פתוח אל שמי השמים – היה מתכסה קורים שוממים, עתונים ישנים, ידיעות נושנות, ואבק מה־בכך. סתום.

תמיד אילן מפריע. אינך יודע? תמיד רק בינתים הוא כאן. עד שיעשו משהו מועיל יותר. נטלו מן הטבע את רשותו על אילנות. אלמלא שדלוּ הידים והלב משאת, קרסו כּשלו מייד, נשתטחו על אפיהם, קלקל ומעוך מעוד וקלקל. גם הפרדסים הגדולים, העמוקים, הובשו ונמכרו לסרסורי האמות המרובעות. הה ארץ מושב רוכלי המועט שבמועט. גן־עדנם של הסריסים. נוֹים של מפצחי הבטנים. כלום פלא באיזו קלות תפַנה שקמה כבדה בשנים מקומה, או יפנה מקומו אקליפטוס נאדרי הוד, לפני לול ביטון מאפיר של שיכון, מעשה ידי אדריכל סריס, מוכה טחורים נכזב, ואכול כיב הקיבה – אשר בעודו טרי כבר מתקלף ומגלע טמטום ועתוני ערב, מוזנחוּת וכביסה על אדני הגזוזטרה, עם נצנוצי טירוף להעשיר. ועל הקורקר המשותנן, בין הא לדא, פגרי חרדונים עבשים וכרזות־הפיס. לנוּס חביבי, לנוס מזה, או ביתה, להיסגר פנימה, ובינך ובין הכל תריסים, חומות ואילנות עבותים, ולא לשרבב גם עוקצו של חוטם החוצה.

לשנות? את זה? מי? חדל. מה תשנה. דחפור. אלף כוח סוס. ודָחוף ועָקור הכל. החלק והחזר לקדמותו שמלפני. ולבוא ולהתחיל מהתחלה בהתחלה צומחת. אילו היה אפשר. אבל אי־אפשר. ולא עוד אלא שלא חסר לאיש. ניחא לנו בככה־ככה שלנו. וביום ששי וביום ששי נרוץ עם ארבעה הביתה, עם ארבעה עתונים ונקרא כל השבת ונהפוך ונמצוץ איך כל העולם וכל האחרים גם הם רעים ונפסדים, גם הם. והזה, במחילה, שאיננו מוצאים חן בעיניו – הוא יכול לצאת, בבקשה. מה נשאר? אבק. וככה־ככה. ללא רחמים או תקוָה. מתחת שמש בוערת אין רחם. בתוך עזובת מי שחי חי, מי שמת מת. בקוצים המאפירים על המגרשים, בדְהי המעוזב על־פני כל, כאנחה שאין עוד אחריה, בשיירים הפורחים צבעונין של פיתי אשפה, בזמרת כבסים נחבטים באובך, בלא חשוב, בידיעה כי בעוד כלום ואתה כלה תחתיך, משממון, מכלות כל אפשר, מאין צריך לכל אהבתך המבקשת, מנשמת קרבתו המחליאה, הו, אלי אלי, והלא יש עודם זוכרים את המקום הזה צומח, אך תמול שלשום, בעוד הכל כאן קטן ותם – כעת כבר לא קטן וכלל לא תם. אפילו לא קצת תם,

לרפואה. אגב, שמעת מימיך על אחד למשפחת הפרפרניים המצוי לרוב, באביב ובראשית הקיץ יפריח. צמח חיור מצהיב ועליו תלתניים, ושמו מכל השמות שבעולם – צחנן מבאיש. בכפול, דוקא. ואפשר, מסתבר, גם בלי שום סימן תלתניות או פריחת אביב שהיא – להיות צחנן מבאיש, מכל צד שהוא. הרחמן יושיענו.

נניח לזה. מה טעם להזכיר כי זה שאך תמול שלשום עוד המה חיים והווה פתוח ומצמח – הפך מאז ונסגר שיכונים. יזכו יושביהם לרוב נחת, אמן. אבל מלה אחת, כיון שכך, על השיכונים המכוערים ועל צמוקי הנפש שעשו אותם: שיכונים מכוערים יולידו אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות נשים מכוערות תלדנה ילדים מכוערים וילדים מכוערים יולידו עולם מכוער. ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא רק יהיה מלא וסתום וחנוק ותם ונשלם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s