תזמורו של הטקסט בסיפורי הזז – ב'

אל מה קשבתם? — האם ראיתם לפניכם תמונות מאכלים, האם חייכתם אל הגרגרנות, נזכרתם בסבתא שלכם? האם ליבבתם את המתואר הזה בהנאה: כמה נכון? כמה בדיוק כך? או שמעתם את נגינת הדברים ואת מירוץ הפעלים הרודפים בסוף הדף, ואת המטאפורות 'המעלות בדרגה' בתחילתו – דימויים הבאים לרומם מאכלים כמין 'אספקלריה המאירה' ו'כחמה בצהרים', ו'כמעיין הנובע', ו'כמין אוצר', ואף 'כמלאכי־השרת', ומה לא? או, שמא לא כל אלה, ורק הייתם עוקבים, קרי רוח, ומבחוץ, אחר התגלגלות רשימה קטלוגית ארכנית ומוגיעה, של 'מוצרים אידישאים' שהגזימו בהם בלשון נוסטאלגית, ואולי גם הייתם מהרהרים אם זו נוסטאלגיה במסיכה של לשון, או להיפך, לשון במסיכה של נוסטאלגיה? או רק הייתם יושבים ומצפים עד שיחזור חוט הסיפור שניתק בתיאורים האלה וימשיך לו בעלילתו? ואחדים מכם, אולי, היו שואלים עצמם מה, סוף־סוף, היתה כוונת המחבר בכל הדיבור הדברני השופע הזה, ובכל הפירוט המייגע משהו הזה, בכל אותו תיאור סטאטי של תמונות־מצב, אפשר לומר, אולי, כמין שקופיות של מאכלות מימי סבתא?

אני, מכל־מקום, מבקש להפנות קשבכם אל עיצוב הדפים הללו. עיצוב לשון, שהמחבר, ניכרים הדברים, מתענג לעצבו כך, לאומרו כך, לפרטו כך, ולהוסיף עוד ועוד מאותו הדבר, מאריך בזה כמי שהגיע אל נאת־דשא שלו ולא יאבה לזוז משם, כמי שהנה עתה הוא מדבר היטב כפי הנאתו וכפי שהנאתו מוליכה אותו – 'מדבר בכף’, ובציפייה מן־הסתם, שגם הקוראים יהיו שווים עימו בהנאה הזו, ותהא להם 'שעה־של־כיף'.

[ד]

כדי לעמוד על מיוחדותו של דבר אחד נוהגים להשװתו לדבר אחר, באותו עניין. והדבר האחר יהיה דף של סיפור שהאסוציאציה הראשונה מוליכה אליו: תיאור של מאכלים ושל אוכלים ושל אכילה – אצל זולל אחר ובעל־תאווה אחר, תיאור שגם הוא נקרא כחגיגה של לשון, והלשון יוצאת בו במחול בחדװת כוחה המפליא לעשות:

עד כה ועד כה ועת האֹכל הגיעה. בפתח החדר באה בעלת הבית ושפחותיה אחריה ובכפיהן, מחותלים במטליות מזוהמות לחציצה, כלים מפוחמים וקלויי אש, לקוחים זה עתה מעם גחלי הכיריים, סירות ופארורים וחביתים מלאים כולם עד שפתם מכל מאכל אשר ייאכל: מעשה קדרה ומעשה משרת ומרחשת, נא וצלי ומבושל ומורבך, אין נעדר דבר. בדרכם הקצרה מן המשפתיים ועד השלחן לא שקטו עוד המאכלים כלה מזעף רתיחתם ופעפועיהם, ומפי הכלים התאבכו עד לשמי קורה תימרות אדים חמים. כל הבית מלא פתאום ענן הבל כבד כבית־המרחץ עם ערב ריחות עזים ומשונים נוקבי האף ובוקעי המרת בקודקד, יד שלמה חרדה בלי משים אל הבהירים ועיניו שוטטו שוב לבקש מפלט.

ואולם מפלט אין ואין. ובנתיים הביאו הנשים בשלום את הכלים המלאים אל השולחן ותעמוסנה עליו את כל הכבודה המפוחמת, כלי על־יד כלי, תקף את שפת השולחן כתומה משלוש רוחותיו סביב, ובכסותן את הכלים בצמידים פתילים פרשו בדממה. – – –

והטבח ואחריו האורח, איש כף־עופרתו בידו, שמו נפשם בכפם וינערו את המצולה הרותחת, אותה ואת כל מלואה, מבטן המצולה, מתחת לצחצוחי שמנונית צהובים, הצפים על פניה, עגולים ורחבים, כרפסודות על פני רחבי נהר; נגלה נגלה בליל כלאיים, תערובת גֶרֶש וריפות ופול מבושלים ושלוקים יחד במלילי בצק ומדושנים לרוב בבדלי אלָל ובתלתולי מעיים וקֶרֶב ובגרגרות תרנגולים וקורקבניהם; ומלב המצולה בצבץ ויצא, כאי קטן, זפק ממולא כל טוב וברכה, תאװת־נפש. אל האי הקטן הזה חתר עתה הטבח בתרוודו, וככל אשר הוסיף הזפק הנהדר להחשף, בהידלות הגמאי מסביב לו, כן נפתו עליו עיני הטבח ולבו, העבד העביד את התרװד ואת בית הבליעה בפרך, בחופזו לייבש את המצולה, למען עשותו מהרה המזִמָתָה בזפק.

אך הנה נשרפה קערת הגמאי עד תומה, והזפק הממולא נחשף כולו לעיניים. כליל בהדרו, במלוא חנו ובכל חמדת מראהו, רבץ כארי בדד בטח על קרקע הקערה והוא מדיח ומסית. ולא יכול עוד הטבח להתאפק, ובתופשו את הזפק באצבעותיו הטורפות תפש חנק, עד כדי סחיטת חצי השמנונית, קרעו בחמת תאווה לשנים קרעים, ויושֶט את הקרע האחד בעודנו שותת שומֶן לאורח ויאמר: 'קח והִדַשֵן, זפק בזפקים, אני אומר לָך, כמוהו לא זופק עוד מעולם. כולו זולף שמנונית. וראה את תוכו: אוצר כל־חמדה. כליל מעדנים. מראהו לבד ירקיד יצרי כמו עגל’ [8]

הנושא – דומה. הביצוע – שונה. התפאורה שונה, 'הגיבורים' שונים: וגם המאכלים (אלה מן הדמיון וההם מן הזיכרון), ושונה אוצר המילים והרמה הלשונית שונה (לשון המקרא כנגד לשון חכמים, וכו') – אבל הווירטואוזיות שבשני הדפים השונים – לעילא ולעילא.

מה איפוא יש בו בביאליק שאין בהזז, ולהיפך?

קודם־כול – תנועה. הכול אצל ביאליק בתנועה, בדראמה, בקונפליקט, שום נייחות. הכול זורם, מתפתח, נינוע. שני בני־הסעודה – הפוכים זה לזה: זה נהנה וזה סובל; זה רודף וזה נרדף. אף המאכלים אצלו מתעלים בפיגולם, והנתעב חוגג יפעתו, אם מותר לומר כך, ובניגוד: עוצמת התאווה כנגד הבהלה ממנה. ובקצרה: בכל דראמה מתגוששת בין גופים שונים, וגוף חי בכול: סיפור בשני גופים. המאכלים הם גופים נעווים, לתנועה יש גוף, וגוף ותנועה יש גם לסירים ולעלילת הגשתם: סיפור על גופים בתנועה, שנתפסים בתוך כדי תאוצתם לעבר המוגזם, הקיצוני, ועד לאותו ציד של הזפק־המזופק ההוא, ועד לשלמות הגועל המתרונן. כל מה שישנו בטקסט הולך לקראת השיא – והמלים אינן רק נוטפות שומן, אלא הן שוקקות אירוטיות עסיסית, שרות בולמוס וצוחקות בולמוס.

לא כך אצל הזז. כאן הכול הוא בן צד אחד בלבד. אין כנגדו היפוך, ואין דראמה בין ניגודים. כל הנוכחים כולם הם מן הנהנים, כולם צד הנהנים בלבד. ר' זונדלה אין לו כנגדו היפוכו; מאכליו הם שיא הנחת והשלמות המהנה. ביתו שלם איתו, אשתו, קרואיו ומאכליו. אפשר גם להחליף מאכל במאכל והכול נשאר בטובו. כל המאכלים הנזכרים כולם טובים וערבים לחיך. כולם רק ברום אומנות בישולם. אין בהם נינועות אלא רק נינוחות. אפשר להוסיף ואפשר לגרוע אחדים – הקורא לא יבחין כי נלקח ממנו דבר או כי הוסיפו לו דבר. עד שהתמונה נראית כמין אורנאמנט דקוראטיבי שהדוגמות חוזרות בו – ורק שפען עושה את האפקט המלא, ורק הרבה מהן נותן צבע, וכל אותן הדקויות שבתיאורן – רק ההצטרפות שלהן לסך־הכול של כולות מכלילה – רק כולותם נוסכת הנאה למביני־הטעם.

[ה]

האומנם אין הדף אלא אוסף שקופיות סטאטיות, האומנם אין כאן אלא ריטוריקה נקשנית ומתחכמת, אנקדוטית? האומנם אין כאן אלא רק כמין ספירת־מלאי קרה, בלי שתצא לבסוף עם קוראיה במחול הנאה וחום? כי קורא שאינו עובר את סף השאלות האלה – הוא, מכל מקום, נשאר קר. וכשנשאר קר גם נעשה לעוין, ומדבר אז על ‘היגדים שאינם מבעי אמנות', ומשקיף על הכול, לכל היותר, כאותו מאזין המשתאה אל וירטואוז, כיצד הוא יודע לנגן על מיתר אחד מה שאחרים מתקשים לנגן בכל הארבעה. משתאה – ונשאר קר, ומבחוץ.

האם העלילה, זו הנוטלת דבר ומנועעת אותו – היא שחסרה מן הדף הזה? האם התיאורים הנייחים הם שתפסו ומילאו כאן את הזמן בלי לקדמו? האם הריתמוסים נשארו אדישים, דורכים־במקום ומונוטוניים? האם זו לשון שבנויה מהרבה מסמנים וממעט מסומנים? האם מפני שהמתוארים אינם מתחילים לזוז ולהינוע אלה כלפי אלה ולעשות דראמה של ניגודים על־פני הדף – נשאר הכול קר? או שמא מלכתחילה דף כזה כתוב כדי שייראה כך, דווקא כדי שיהיה בו עודף לשון על ספר, דווקא כדי שיהיה בו יתר לשון על העלילה, ואפילו עד כדי שיהיה ניתן לחשוב, שהלשון לא באה כדי לשרת את הנאמר בה, אלא כדי לעשות חלל ממילים, לעשות סביבה ממילים; דף שאינו בא כדי לקדם ידיעת דבר, אלא כדי לאמור בהרבה מילים איזה מצב־לא־כלום – ולעצור את ההליכה עליו; וכך לעשות את קסם אמירת־דבר, ואת הפיכת הממשות למילים מדויקות, ואת חסר־השם לבעל־שם, ואת הנימוח בסתמויות – ליֵש מזוהה. לשון כזו, בנוהג שבעולם – דוחה את הקורא המצוי, והוא נוטה אז לקלוט אותה כאילו לא היתה אלא רשימת מאכלים מצחיקה, או כאילו היתה רשימת טעמים וזכרונות וגעגועים על ימים עתירים שאינם עוד, וכמין מצבות לעולם שאיננו, ולא רחוק הדבר שאמנם יהיו רואים את הרשימה הזו כמין קטלוג, או כמין קישוט, או כמין גלופה, אם לא כטפטים מצהיבים, ומה לא.

דבר אחד לא עולה על דעתם של כל הלא־מרוּצים האלה, וכל כיוצא בהם. שהלשון הזו שבה נכתב הדף הזה – היא זו בדיוק שאליה נתכוון המספר ובכל בגרותו וככל כשרונו – ולא מתוך חֵרשות, ולא מתוך בוסר חלילה, ולא מתוך קוצר־יד או רשלנות – אלא הוא במלוא אוניו, ובמלוא רצונו היוצר. לא איש כהזז ישאיר אפילו תג אחד אם אינו ממש במקומו ובצורתו המדויקת. לא הוא שיניח לשורה או למילה או לפסיק להישאר אם לא נשאו חן בעיניו בשלמות ובדקדוק – תלי־תילים של דברים כבר נכתבו על הזז ועל תיקוניו, על חילופי הגירסות ועל שינוי־הנוסח, קלים ככבדים, ואיך אם סימן מן הםימנים לא נראה בעיניו עמד עליו ומחקו מארץ, מחק ומחק ומחק וכתב מחדש ושב וכתב מחדש ואם דף זה שלפניכם שריר וקיים כמתכונתו זו – אות הוא שכך ממש נשא חן מלפני כותבו הן בשעת כתיבתו והן בשעת קריאתו החוזרת, כעבור שנים, כשרווח הזמן נתן לו די רוחק ראייה מחדש. דף זה כתוב איפוא בדיוק כפי שרצה וכפי שראוי היה לו להיות יוצא אל העולם – וכך הוא במיטבו.

[ו]

ואם עדיין שואלים על הלשון בדף הזה, אות הוא שעדיין תופסים את הלשון בכל שימושיה הרגילים כתקשורת יום־יומית, ולא תופסים כי הלשון הזו שכאן אינה רק כדי לשרת איזה מידע, ואינה רק כדי להעביר איזה תוכן מיד אל יד, אלא היא, כפי שהיא, כדי שהיא תהיה המציאות. היא עצמה המציאות. לא לשון כמתווכת בין המציאות ובין הקוראים עליה, ולא לשון כשיקופה של איזו מציאות, אלא לשון שהיא היא המציאות, מציאות של דף ספרות.

קחו תמונה, למשל. היא אינה דבר שבאמצע, בין המציאות ובין הצופה בה. וגם אין היא אמצע המבט – היא מָסוֹף המבט, היא התמונה, לא תמונת המציאות, אלא התמונה.

כך גם הדף הספרותי הזה, הוא אינו חלון אל מציאות כלשהי, שישנה או שהיתה, הוא אינו מציאות המתוארת מבעד שקיפותו של חלון אלא הוא הוא המציאות האחרת, זו שעשה האמן מן המציאות שמחוץ לדף הזה. דף זה, כבדוגמה המפורסמת, הוא כאותו חלון גוטי שבכנסייה – הוא סוף המבט, ולא אמצעו של מבט, שהחלון מפולש לפניו. הוא הדבר, הוא התכלית: דף מתרונן בלשון.

דף זה ודפים שכמותו – הם הדבר עצמו. כך אצל הזז וכך, בסיגנון אחר, אצל טשרניחובסקי, למשל, בקטעים שלמים שהיו שנטו לקרוא להם בהסתייגות: 'שורות של קטלוגים' אם כמו ב'עמא־דדהבא', ואם כמו ב'חתונתה של אלקה', ואם כמו ב'לאכטיס דימיתיך, יקירה', ובכל שאר מניין הדברים שמשוררים לעתים נוטלים נשימה ומוליכים את ההולך עימם בו בקצב אל הריקוד הזה בתוך שדה־מציאות ריתמי, שהוא עצמו כעת כאן. ככל שהעלילה מתקלשת, ככל שהתכנים נידחים מחזית הבימה אל הירכתיים, ככל שהאידיאות היפות ו'הלא־כל־כך ניסוטות', משתיירות להן זכורות אבל 'בלתי תוקפניות', כך מתפנה יותר מקום ללשון, יותר מלפנים, במרכז, בתוך אותה איכות מופלאה, בתוך יפי הריק – שם יוצאת לה הלשון ועושה את מה שהיא כשלעצמה – נוכחות מיוחדת בנויה ממילים, מילים שמשחקות זו בזו וזו עם זו, וכולן עם קוראן, באותו אופן שפלובר ידע לתאר כשנשאל פעם על הספר שהוא משתוקק לחבר אם ירווח לו ואם סוף־סוף יידע ויוכל: ספר על לא כלום, ענה להם פלובר ואמר, ספר שדבר לא קורה בו, ושמה שמחזיק אותו שלא יפול זו הלשון – כמו הכוכבים בשמים שאינם נופלים בגלל חוקי הכובד המושכים והדוחים זה את זה – חוקים שאין איש רואה ושעושים את המופלא מכול: מין כזו מציאות עשויה מלשון.

דף טעון־תיאורים זה, אינו דף רומאנטי כלל, ולא דף הנכסף אל משהו שמעבר לו, אלא הוא דף של הוויה עומדת כאן. פירוט של דברים טובים ומהנים, קריאה בשמם של דברים טובים ומהנים, מן הדברים הפשוטים מכול, החסרים שום תסבוך שהוא, מיני אובייקטים פיסיים שנטלו והכניעו אותם לשמות ולתארים מתוך חדוות דיוק אמירת דבריותם, ומתוך חדווה כינוי טעמיהם לדיוקם. אין זה תיאור המגלגל לפניו סיפור, ולא תיאור המתכוון אל מעבר לדבר המתואר, אלא הוא כמחרוזת של דברים יפים לעצמם, מוצגים לשם עצמם ולא לשום משהו שאינו הם עצמם; אין עדיפות למאכל זה על פני זה, אין התקדמות מן הראשון אל האחרון, ומצד המאכלים, כאמור, אפשר היה לקצר או להאריך במניינם, אבל מצד שיעור תנופת העראבסקות העשויות מתיאור מאכלים, היתה מבוקשת השגת כל מלוא אורך תהלוכתם המרהיבה, כל מלוא אורך ניגונם המלא, וכל מלוא מידת הריתמוס וריקודו – קרנבל של עצמים, בלתי נחוצים לכלום מלבד יופיים, וטקס הצגת־ראווה של 'הטקסט־שאיךלו־שימוש', מלבד יופיו.

צורה עשויה מלשון ומריתמוס, מחומרים קרים וחמים, מגירויים מפליגים ומקרבים, מסימנים שאך זה קודם היו מילים־של־תקשורת, וחדלו והיו לאירועים צבעוניים, שכאילו מתארים לפנינו מאכלים נפלאים ומנהגי אכילה נפלאים – ומשתחררים כעת ממשא שליחותם המיידית, ונפטרים מן התפקיד השימושי שכאילו הושם עליהם לספר לשומעים משהו שהיה, ובקריאה חדשה ונקייה משאלות של סרק, קריאה שאין עליה לספק שום צורך לדעת מה היה קודם ומה אחר־כך –- מה עולה אז לפנינו? עולה הדף שמתואר בו במלואו – השום־דבר.

שום־דבר עשוי ממילים. מקום מלא תיאור מופשט כזה, כתאר מרבד צבעונין, ולא כתאר כלים ואירועים שימושיים. כתמים מתוזמרים של משמעויות מבניות, על־גבי המשמעויות שייצגו דברים שבעולם. ציור של מציאות ששוב אינה משחזרת שום מציאות שבחוץ (מלבד שעשויה מחומרי המציאות), מין מציאות חדשה, אוטונומית, מין יפה שאינו מועיל לכלום, לא לזכור שום עבר ולא להעלות כלום מתפארת שום עבר שעבר.

מציאות מעין זו תוכלו למצוא במשובחות שבעבודות הצייר אנרי מאטיס: תמונות שטוחות, מקושטות, בלתי מחקות את המציאות המתוארת, מוותרות על עובי הגופים המתוארים, על 'המימד השלישי’ ועל עומק הרקע, ועושות מכל העומקים רק שטח רקוע אחד, בלתי מציאותי לגמרי, מלבד יופיו.

מילים המצטרפות זו לזו על פני־הדף, ונחרזות בשטף הקריאה לרצף מסוגנן של מציאות חדשה, חוגגת, עד שהדף שלפנינו דווקא ריקותו התקשורתית היא מעלתו, ודווקא מיעוט העלילה שבו ודלות האירועים שבו – היא שעתו היפה, וכל חזות המשפטים המתארים עוד דברים ועוד דברים בתנועה רוצפת – כמוהם כתנועות הריקוד, שחוזרות על תבנית ריתמית, ועל תבנית חווייתית, ועל תבנית הכרתית – עד שהקריאה פושטת צורה ולובשת צורת מחול, שמי שנתנסה בו זכה, ומי שלא נתנסה בו קשה להסביר לו במה לא זכה. וזה הכול. אנשים שאינם יודעים לקרוא דף חוגג ולרקוד כהזמנתו – מוטב יבדקו כשלונם האישי; והיודעים, תבוא עליהם חרישית חדוות הנפש המתפעלת.

יזהר סמילנסקי, בתוך חיים הזז האיש ויצירתו, מוסד ביאליק, תשמ"ד, עמ’ 35 – 50.

[8] ח"נ ביאליק, ‘שור אבוס וארוחת ירק’, ויהי היום, הוצאת דביר תש"ל, עמ’ קמו – קמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s