לא – ל"כן!” – א'.

רק עוד כדי להבהיר משהו, ואחריש.

דברי ה"כן לחנך!" נשמעים נפלאים, ורק חסר בהם דבר אחד: ההוכחות. ההוכחות שהם עשו והצליחו, שהם עושים ומצליחים, גם תוך גישושים ולבטים, ושבסך הכל ניתן לעשות ולהצליח. וההוכחות אינן כל מיני הוכחות אקראיות, מזדמנות, אלא סטטיסטיות: שאם לוקחים אלף ילדים ועושים איתם א' ב' ג' תמיד יהיו התוצאות ד', במובהק. ושלעומת זאת, אם לוקחים אלף ילדים ולא עושים איתם א' ב' ג' תמיד יהיו התוצאות: אין ד', ובמובהק. ובלי ההוכחות האלה אין ה"כן לחנך!" אלא דברים בעלמא.

כמובן, האידיאלים אינם נשקלים בכמויות, והם מחוץ לסטטיסטיקות. "החינוך" כמו המדיצינה, הוא עיסוק פראקטי – אלא שאם ברפואה תיאוריות שלא מרפאות מניחים להן ומחפשים אחרות, לא כן הדבר ב"כן לחנך!", שהתיאוריות אינן חייבות להוכיח עצמן. ואפשר להן להישאר כמתבגרות נצחיות: שאיפות, לבטים, היסוסים, וידויים ונסיונות שלא להתאכזב, בצד כל מיני אמונה ביפה ובמעולה, עד שאפשר לפתות בני אדם להאמין כי יש בהן משהו וכי הן עושות דברים בעולם ומשנות שינויים בבני האדם – פטורות משום צורך להביא שום ראיות.

מפני שאם למשל הזכירו את מקרה "הראש הקטן" שהיה נפוץ למדי לפני מספר שנים, צריך היה גם להזכיר מניין באו הצעירים עם "הראש הקטן" – ומי היה אחראי להופעתם, בין בעשייה ובין במחדל, ומי נתבע אז לשאת באחריות וגם להסיק מסקנות. והלא לא מעט "ראש קטן" באו ישר מידי ה"כן לחנך!" לתדהמתו, ילדיו, ישר מידי בית החינוך בהתיישבות וישר מידי כמה בתי ספר מתקדמים בעיר, ואולי אפילו יכולים לשמש כהוכחה להצלחת ה"כן לחנך", ואיך למרות מסירות הנפש, באמונה שלימה, באהבה מתמכרת ובמשאבים גדולים ובהשתלמויות אחרי  השתלמויות, ובהתמחויות המומחים, ולמרות שעשו את כל ה"כן לחנך!" שידעו לעשות, והם סבורים שמידיהם לא ייצא "ראש קטן" כזה, כשנוכחו נדהמים למצוא כמה הרבה הם היו, הם וכל העוזבים והנוטשים עד לוס אנג'לס, ומכל מקום לא נבדלים מכל אותם צעירים שלא זכו ל"כן חינוך!" המהולל, וכאילו אין הבדלים.

ולא כדי לקנטר, חלילה, אלא כדי לחזור מן האידיאות אל האנשים. מחנכי ה"כן לחנך!" לא התחילו היום. והם הלא אינם מן הניהיליסטים והשוללים להכעיס כמו זה שמציע "לא לחנך!", והם הלא "כן" עשו ככל שידעו וככל שחיו ובכל הזמן שהצעיר היה ברשותם, וגם נטלו ממיטב התקציבים, ולא חסכו גם במשקים מתמוטטים, וחנך "כן חינכו" את מיטב ילדיהם ורק מעט עירבו אותם שם בילדים אחרים, והיו להם מיטב התנאים, מיטב ההזדמנויות, וכמעט בלי שום חסר או חסך – ואיך נדהמו יום אחד מן התוצאות, עד שצריך שיהיה אדם מנותק לגמרי אם ינסה להכחיש את הנפילה שהיתה מן האידיאה אל המעשה.

אחת משתיים, או ש"הראש הקטן" היה דווקא תוצאה של מה שכן עשו, והם אחראים לה, או שהוא תוצאה של מה שלא עשו ושוב הם האחראים. ואז, או שהכוח של "כן לחנך!" חסר השפעה של ממש, או שהכוח של "לא לחנך!" שווה לכוח של "כן לחנך!", ואין הבדל, ואז…

השאלה היא אפוא אם בעלי ה"כן לחנך!" יודעים לעמוד בהבטחותיהם ולשאת באחריות הבטחותיהם. כי גם לאחר שהם מופרעים על־ידי כל האילוצים, ולאחר שהכל הוא תהליך מתמשך ומגשש (אף כי התהליך האיטי הזה כבר הולך ונמשך מימות עולם, הכותרות של הרצון "כן, לחנך" הלכו והשתנו כל הזמן ורק הרצון "כן לחנך" לא נשתנה מעולם) עדיין השאלה היא אם דבריהם הם הצעות למעשים, או בועות צבעונין לחגיגות. אם חגיגות יחגגו החוגגים, אבל אם מעשים יראו היכן ונבוא לראות.

כי, למרבה הצער, אין שום בטחון שיש להם מעשים. אילו היה היינו יודעים. ולא עוד, אלא שגם מה שהם מציעים כ"ערכים" הוא הסיפור הישן והמופרך. שוב מדברים על "הערכים" בלשון רבים בלי לפרט מי הם בדיוק ולמה הם דווקא. שוב אותן מליצות בלתי מתות לעולם, פרחי אלמוות, ואותן אמרות שהן המילה האחרונה של המתקדמים, ביחד עם אותן הוורודות, שנולדו וורודות וימותו װרודות, הצד השווה שבכולם – שאיש אינו נוטל עליו אחריות. מיטב המלים בלי שום אחריות.

כמובן, מייד נאחזים בטענות כי העניין קשה ומסובך ולא קל להשיג בו את המבוקש. ושגם להם, כמו למדינאים, למשל, אין מתכון להצלחה ושרק לאחר שייצאו לדרך ימצאו מה לעשות, אלא שהמדינאים גם כשהם מודים שקשה להשיג שלום, ושקשה להשיג בטחון, ושקשה להשיג זכויות לאדם, יודעים מה הם מחפשים – ואילו אנשי ה"כן, לחנך!" אין להם מושג מה הם רוצים, ואולי ידעו בהמשך הדרך. אלא אם כן זו איזו דמות מטושטשת שנאמרת במלים גבוהות, ושבלי לקחת אחריות הם מרשים לעצמם לקחת בני אדם ולדחוק בהם שיהיו דומים לאותה דמות ערטילאית, שמן הספרים. ולקחת בני אדם ולעשות בהם דברים שהם החליטו בשבילם שזו טובתם. וזו הנקודה.

המדינאים צריכים להסכמת הציבור. והם משיגים גם רוב מסכים וגם אופוזיציה. ואילו ל”כן לחנך!" אין צורך אפילו במסכימים. הם יודעים במקומם איך לשנות את רצונו הגלמי של האדם ולעשותו ראוי יותר. אבל כשהם חוששים שמא הבטיחו והתיימרו יותר מדי לעשות דברים שאין בכוחם לעשות, הם נזהרים ואינם אלא רק מציעים עצמם כעוזרים לאדם המחפש את עצמו ולמצוא את רצונו. וזו גם מומחיותם.

שוב, עד שהם מתבקשים לפרט בדיוק במה הם מומחים והיכן הקבלות. ממש במקום הזה הם מתחמקים ועוברים אל נאות הדשא של "הערכים" ההם המהוללים. אלא שגם לא נאות דשא. כי גם בערכים נפלה מהומה. אנשי ה"כן, לחנך!" אינם דתיים ואינם אבסולוטיים, וכל שדה הערכים שלהם נפרץ, והרבה מן המוחלטים שהיו להם קרסו בינתיים ונהפכו לכל מיני יחסיים, והשמיים הגבוהים נתגלגלו לרחוב. קשה כעת לאמור דבר החלטי, אם אינך עושה שקר. ולכן אתה עוקף, ומסביר שאינך הולך לעצב את האדם הזה, אלא בסך־הכל רק לעזור לו קצת למצוא את עצמו.

לעזור? נתבקשת? אתה יודע? איך?

כי העזרה האחת שיודעים לעזור היא רק הלימוד. לא ב"כן,לחנך!" אלא בכן ללמד. וללמד, כלומר, לתת בידי הצעיר מכשיר לשימושו והוראות תפעול, יירצה ישתמש בו, לא יירצה יניח הצידה. בלי להרגיש לא אשמה ולא בושה. ובלי להתנצל. לא כמו ב"כן, לחנך!" שמתכוונים לתפוש את הילד מוקדם ככל האפשר לפני שהבשיל ולקשור לו מוקדם ככל האפשר לולאה בנשמתו, ולהשכים ולהתגנב אליו לליבו פנימה ו"להקנות לו ערכים", כאלה שלא יוכל לנטוש אותם בלי שירגיש אשמה או בושה או שניהם. ומעבר לכל הליברליות וההומאניות לתפוש את האדם אליך שיהיה שייך לתמיד, ומשוייך למחנה הנכון. לדתיים יש כאן קול גלוי, ואילו לחילוניים, לליברלים ולמתקדמים יש כאן הסתר קול מתחפש – גם כאן רק כדי לנסות לעזור לילד לעצב את זהותו.

הוי העוזרים הללו. מזלנו שכבר אין להם השפעה של ממש. ושגם שיחות הנפש, גם פעולות החוגים, גם שיכנועי הנואמים, או טקסי המדורות, או הצגות האמנות, חולפים מעליהם אי כך. בפחות ופחות רגשי אשם שווא או בושת הינם. ועם זאת, בעוד שהלימוד הוא קח או הנח, הרי ה”כן, חינוך!" הוא בפירוש ספחת בנשמה שלא תמיד קל להרפא ממנה.

מניין לוקח לו ה"כן, לחנך!" את העוז להשלות אנשים שהוא יודע לעשות משהו? או את הרשות לחדור לרשות בני אדם ולנסות לעשות בהם דברים, ליפות להם ולהעשיר אותם ולרגש אותם – על מנת שישיגו את אותו "מיכלול המרכיבים של בני האדם במלוא אנושיותם", כפי שנאמר בלי להיבהל לשמע דבריהם – על מה הם מדברים?

ל"כן, לחנך!", לא חסרו כלים בימי זהרו ולא אמצעים ולא קוצר זמן או כסף, ולא קהל מאמינים בלהטיהם, אבל תמיד חסרה להם ההבנה הצנועה מה זה אדם. ושאדם לעולם אינו חומר לעיצוב. גם כשהוא קטן ורך להשפעה. ושאדם איננו מושא לתיכנון. גם לא של מומחים. אך זה עתה ראינו את מומחי החולה ואת ביטול חכמתם, ושאדם אינו אובייקט לנסיונותיו של מישהו. אלא הוא – הוא. וכבודו הוא להיות הוא – הוא. הוא כפי שהוא, אדם בעל רצון עצמי. (ילדותי בהתחלה ובוגר מהר). והוא המפתיע תמיד את מתכנניו. והוא המפתיע גם את יועציו הטובים והוא שבורח מבין ידי מעצביו, גם לאחר כל ההשתלמויות שלהם והתואר השני והשלישי, עד שעצם שמע הכוונה ל"כן, לחנך!” – צריך לעצבן את דורשי טובת הילד ואת ידידיו. מניין להם העוז להבטיח "כן, לחנך!) או אפילו רק לכסות, ובחוסר האחריות שלהם לעמוד בדבריהם או להסיק מסקנות?

ס. יזהר, עלי חינוך מס’ 5, ספטמבר 1994.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s