אני רחוק־רחוק ושר־שר

שעות בטרם־חצות מצטלצלות. רועדות דנדוּנים־דנדונים חשאיים, זך־זכים, זכוכיים שכאלו. אגם רחב־ידיים ולא נראה. כולו לחשושי, פרכוסי. שלוַת איזון עד אפסי רוחק. כחלוליות חלום. איפה הייתי עומד? לאן אני לוקח כעת? מסתבר ככה: לא יכול להיות אחרת. ורק בזהירות. לא רואים, גם לא את סימני האדמה. שבו רגע. שבו, חבובים. חבל שתעמדו. אני כפרתכם. אלך עד כה, אשתחווה ואשוב אליכם. אם אמצא. רק תנו שהות. אבנים היו מגובבות שם? או שמא מטה מצב פורח? (פרחי חצב / בא הסתיו / ל־ל־ל־ל). ובקו ישר. ולא לדרוך על צעצוע. ופתע עפה לך הרגל. פתרון חד ומצליע. לאן על־כן? כולו נוגע הלילה. חם ועוטה אותך. עד צואר לופף, כחוצה מי בריכה פושרת. וקטיפני ולטיפני. ורגע רוחש מן המפרקת, כדגדוג מלעני־שבולת, ולאורך השידרה, מאה חיפושיות רצות. לא להסיח דעת. כולי מקובץ. לא לחשוב על שנַיִם. חצוי כמי־אגם רדומים: שמעל המים מבקש לעוף, והטובע רק לשקוע, לישון, סוף־סוף, כבד וישן. והניחו־הניחו. ואם כן? אבוד בין המוקשים. טרף מעשה־ידיו. כוננו אצבעותיו. חַה. סיפור־מוראות. אין ייגמר? אני רחוק־רחוק ושר־שר. סתיו, חביבי. ועוד יבוא. המתן ועוד יבוא. אין אחרת לפניו ועוד יבוא. ואולי פשוט: האבן ההיא המַלבּנת, וככה? – נורא פשוט אם יהיה ככה. כל־כך פשוט, כל־כך רצוי, כל־כך כסוּף. מוכרח להיות כאן, בטחון סהרורי (ואם יצחקלה יגיד לא? מתעטף בשבע שמיכות ויתהפך העולם. אבל, לא יגיד. נצא. בודאי. לא יכול אחרת). וכשנצא, מכאן נצא, ומכאן נחזור כשנחזור, ובצלע השלוחה הזאת, והאבן פה סימן. והלא היה שם חריש? לא היה שם חריש? חריש בודאי חריש, וסתיו, ועוד יבוא. יחכו, ימתינו קצת. אם יהיה פתאום בם גדול – זה אני, חברים. הלך לכם הקובי, פחות אחד חבלן. כפרתכם. על ראשי. עד ראשי טבוע, ראשי צף: האחריות. ומה אם לא אמצא? שוקעים ביון רפסוסי, שלא מוצאים בו ולא נמצאים בו, וסביב מוקשים. אתה מוקף. מכותר. הדעת נותנתולהתעשת מהר. ללקט עצמי. לא יהיה טל הלילה. יבש, אף כי בהיר. ואולי רק לפנות בוקר. בבוקר־בבוקרל־ל־ל – בבוקר־בבוקר, מה מזכיר לך? בערב־בערב ארחות דדנים. לא שייך. וכבר טמטום גמור. להתנער. מטמוּט. לא כעת. חושך גדול. כשעוצמים עיניים וכשפוקחים עיניים החשכה אחת. או נסתמאת? מבט העיניים יצא לחופשה – אינו משנה דבר. כאן היינו כבר. זה ברור. השורה השמאלית היתה עד תלמי חריש. עם התלמים הראשונים. ועשר והצי. חבר. הזמן! ויש אחדים, כמובן, מצד זה או מצד זה, שזו להם עשר וחצי אחרונה שלהם בעולם. אחרונה לטוב ולרע. עשר ושלושים ואחת אחרונה, עשר שלושים ושתים אחרונה, שלושים ושלוש, רגע ורגע, אחרון אחר אחרון, ולא נתראה עוד. סיפור ישן. סלוּט רגע עובר. לא ניפגש עוד. שלום לעפרך. וצריך למהר. הכל עוד לפנינו. ואולי לוַתֵר ולעזוב ולעזאזל? סוף־סוף מה? אולי באמת: מה כל זה? מוכרח שעל זה ימותו? קשקושים. למהר. אני מגיע. לא טל. טל רק בבוקר (ומזיע כולי). איפה הבוקר. הדרך הגדולה. נצא, חבריה, לדרך הגדולה. לעומק. המדגדגת. ביניהם. בין מדורותיהם. בלוע לוֹ עם. מזה ומזה. בין בוצץ ובין סנה. יונתן אחי. קדחת יציאה. בוקר. שכבר. יונתן: לכה נעבור אל מצב הפלשתים. הנער: הנני עמך, כלבבך. לא כעת. האם אינני משחק במכוון ב'לא־יכול־למצוא' מבוסם אחד? והלא זה כאן! כל הזמן! עומדות היו רגלינו. הלא הנה כאן. פשוט יד. חינם. בסך־הכל. תוכל גם לרקוד כאן ולא יתפוצץ. הפירצה. הסימן: גבב־אבנים, ועוד אבן פה ועוד שם. ככה. זה הכל. אבן מעל הלב. החריש, הנהו. (אם רק אין בזה שני חרישים! שנַיִם? מה פתאום. אני מנסה את עצבי?) אין שנַיִם רק אחד. אתה אחד ושמך אחד. יש באמת אלוהים בשמים? אוזן שומעת, עין רואה, וגם מתוך האפלה בוחנת ולא לתוהו אדם – יש? (לא מקנא בה!) עד צואר העייפות. רעל כבדוּת. אבל הראש ממעל. עודו. וגם הלב קופץ פתאום ורוצה. נורא רוצה. נורא רוצה. מה אתה פתאום! חֵי כל היקר, רוצה כל־כך, כל־כך, אלוהים שבשמים, רוצה כל־כך, אילו רק ידעת!

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s