4 – עשבת זהב

וגם בכלל לא לדבר עוד. הדיבורים הללו כולם. נלאיתי עליך בדברי, נלאיתי עלי. בוא לא נדבר. ידברו הכלבים. מי שרוצה שידבר. בבקשה, המקום פנוי. ואנחנו בוא נשליך עצמנו אל העשב הזה, היבש, הזהוב, הרועד ברוח. בוא, ישר אל תוך חבורת הזקננים הללו ושלום על נפשנו. איננו עוד. כבושים באדמה. מוטלים בעִשֹבָה בלב זהבה האביק, המרחיש. שלום, זבובים קטנים. והריח המריר־מתוק. הו, לשתוק. מבול שמים על עפעפי. מסוּנוור צלהבי שמש ישרים. רגוש בדממה שלמה. לא שלמה כי יש ציווצים אי בזה, ותיזוזי ניסור חרגולים. ואמירת הציקד בעל־פה. מבחין בחצצי הצבעונין של החוחיות, גם אתה? אלה, כן. אני אוהב את הזקנן השעיר, למרות שמו המטופש. מיני שמות ממציאים. בוודאי באמת שמו אחר. אילו קראו לו יבשוש או רגשוש או ברחוש או מה. זהבו הירוק. ירוקו המצהיב. צהובו החלמוני. וחלמונו הלחלח, מהבהב המבט, מהדהד כמיתר נפרט, מתנגן באפס־רוח, מתרונן מבליח, מזליח מהבהב, ריטוטים ריטוטים, רטובים מזהירים, אגודות־אגודות, זקניו אלה, הזקורים להרטיט, הצבורים בבסיסם, ומבודרים מעופפים בלמעלם, הקָדים ענוגות, מלאים רעד, בל המדרון מזהיב, מאגודות־אגודות אלה, חבורות של אור מאדווה. וּכשתתלוש לך קנה אחד, תמצא במפרקו מתקתקות, ינקותית שכזו. תפלה ריחנית, וגם לא־חשוב ואל נא תתלוש, ורק לרוח, תן לרוח; תן לה, רוטטים כולם, נעוצים ברגליהם וקרואים לעוף, כדגלים, כספינות, כמו, הה אלי, כאילו – –
ונכון שכבר נשתנה הכל לטובה. וניצלנו מכלימת תבוסה. בוודאי שכן. ונכון שכבר יבשים ומוכנים לקום ולרוץ עוד? (ורק עוד רגע: אם לא פרח ממני להזכיר כי זהוב של אמת הוא, בלי שיהיה יבש, וכבר זהוב אף־על־פי שעוד קצת ירוק?), ונצא כעת במדרון עד הוואדי (והמתן, גם זה: את ריחו, את ריחו לא שכחת? קח לך. וגם מזו שעל ידו, נפלאה מאין כמוה קרטם לך קצת ממנה וקח, מבושם תלך, חריף ומתעורר), ואחר־כך מאצל הוואדי נוכל לעלות על הדרך (ושלא לשכוח לאמור ובפירוש, בלי ריתוי ובלי הסתייגות של בושה: שלבי יוצא יוצא אל הזהבים האלה הפותחים ברעד כאן, ועוברים ועושים שם חלקת דגן נרחבה אחת, ורבות כמותה בהמשכה להלן, בשלוֹת ועמוסות שמש ותנודת זהב לבן על קרוּמן המפרפר כמשי, עד שהעינים מסתמאות, השמים אבודים באובך המתנחשל, השמש ירוקה והאור מסתחרר בלובן המכחיל רץ אין קץ –), אז נקום, נכון? (יוצא בי לבי לומר, ואני יודע שלא אוכל, מתפרכס בי, נלבט ולא מוצא דרך, להיות יכול לקחת ולשיר בקולי־קולות, מין ,כן' שכזה, כן כן, כן כן, ובקולי־קולות…).
קמים? קמנו (שקויי מרחב. וריח עשבים. ערום ועריה וריחות. ביחוד המרוָה הזאת. כן, מכאן. ביחוד הקורנית. ביחוד הגעדה. זו, כן. ביחוד קלחי השומר התמירים־שעיעים, ריח בלתי־מוכחש. מתקתק עוקצני) הו, לא. בוא לא נזוז. בוא לא נזוז. רוצה? עוד רגע קטן. אל נא תהא נחפז. בוא נהיה פטורים מכל. רק עוד רגע. תן לתפוש בעופו. אומר לך מלה? אבל אתה הלא יודע. יודע או אינך יודע? אתה יודע עד כמה? לא אינך יודע, מניין תוכל לדעת – וגם ייראה בעיניך נמלץ מדי. אתה יודע שזה למעלה ממה שאפשר, ממה שיש בכוחי, לוחש ולעתים גם צועק, מחריש קצת ופתאום מתגעש, כואב כמי שסכין קנאה תקועה בו, בבוקר מקבל את הדין ועד הערב ממרה והופך הכל בזעם, ואין מפלט, לא שום מפלט, לא, בסופו של דבר אין שום מפלט, ואי־אפשר, וכלום לא, ואי־אפשר אלא רק כל היום הארוך, ותמיד תמיד, ובכל יכלתך, ובכל אמיתך, וזה נהפך עינוי, נהפך חנק אם אין לו, ומצטבר כלבה בווּלקן, מצטבר נלחץ לקראת, כל הזמן, מנסה כפעם־בפעם אולי כבר, אם בשל כל צרכו, אם הגיעה כבר השעה, הפעם־אחת ההיא, שבה פתאום נפתח, שבה פתאום ופתוח, כולך, הווה בפתוח הזה, נותן וניתן כמו יהי אור, או כמו וירא כי טוב, לעזאזל טוב, מי זה יודע טוב או לא טוב, או מה זה טוב, רק שנגאל, שזה הדבר, שנגאל, האם אתה יכול להרגיש, תופש מה הדבר, לא, איך תוכל, גם אני לא, לא שום דבר, וכל מה שאמרתי אינו כלום, דברי סרק, לצאת לחוץ, לפנות ולנקות את כל השטח, שישאר נקי עד ההתחלה הנחוצה – אתה תופש? מסוגל לראות? יכול ללכת אתי? – כי לאמת אין מלים, ואני מאמיר לך מלים. איך אדע לומר לך ולאמת אין שום מלים, רק ריתמוס. הנה הדבר: כשבריתמוס הנכון – פתאום יודעים. אז יודעים. לא לפני. לא בלי. בריתמוס – אז. רק כש –.

רואים את הקצב הנכון, ושומעים, והכל בא אז נכון, ומריחים וממששים וטועמים והולכים והווים, בקצב הנכון, הלוך ופעום, מוכרח וחָפֵץ כאחד, חיים ל– ורוצה ב–, והזיקה שבין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין כל דבר ודבר, בין כלל הדברים ובין ההולך בהם, בין השדות ובין ההולך בהם, בין זהב השדות ובין השדות החומים, בין מהלך הגונים ובין הילוּך השטחים, יחס נוגן ועולה, אופף ועולה, בלתי־חייב שום תכלית, בלתי־משמש כלום, אבל נושא תבונה אחת, מין אחדוּת שלמה אחת, כזו שאם היא כאן כל השאר, שחיים בו, המגוּבב, המבולבל, המדומה, הנימוק בדלוּתוֹ, מקבל לו פתאום סבר, ואורך־רוח, ומידה של ראיה נכונה, נושא שלוָה וחסר שום מנוחה, מכונס בו ופורץ ממנו, עצוב עד דכא, ושר התרוננות, זורם בכל הניגודים, רץ בין גדוֹת, וחסר שום אפיק, ואין עוד בך שום מרי כשאתה, כל אשר אתה וכל אשר לך, אינך אלא איזה שחק־מחק בטל ומבוטל בשולי ההליכה הנרחבה הזו אין קץ, תופש? אבל כל מלה נוספת רק תערפל ותחטיא או אולי כבר גדשנו. אסור לדבר על הדברים, רק להקשיב להם. להניח לחבוי בהם לאמור ולעשות מכוח משקלו המוצנע. לתיתם לצמוח נכונה, בכל הגנוז בהם, בלי השלמות, הבהרות או הדרכה, אלא בכפי שהם, בשלמותם, בבהירותם, באפלוּתם ובמקצב הנכון. פתאום אתה חש איך לבךָ נקסם לך. פתאום קסוּם לך העולם וכל דבר שהוא, ברור אף־כי לא פתור. על כל מדרך כף־רגל־חידה, וכל מדרך מתרונן. אתה יוצא ממה שאתה תמיד. כמי ששערי הכלא נפתחים לפניך, נושם ויוצא חפשי, מסוּנור שמש לרגע. הריאות מתפוצצות ממגע אויד חי. נושפות את כל העכור המודחס בהן. מתרוקנות עד חשכת רגע ולוקחות מחדש. זרם עשיר חמצן, ישר מן הכחול הזה. שאיבות עצומות ותאבות של רוָחה, מתאנחות לרוחה, כצמא שנפשו כמעט יבשה בו – על מימי זרם צלול: טבול פנים בכּכוּת הזרם וישר מצוּלתו הרצה. ככורעיו של גדעון. אפַּים, ומן המים. ובלי מחיצה. ובלי יותר מזה הרגע הנוגע הזה. לא דרך מַשהו, לא אל משהו, לא בסיבת משהו ולא למען משהו – אלא בלי כל זה, ישר: אדם ונהר. איש ועולם. רוגש ונושם לתוכו, כשיכור מכדו, מבולבל קצת, אבל לא נורא, מבוּשֹם קצת עד שמגעו משאיר חותם, מעפעף קצת, אך צלול, הו, צלול בטיפת טל, צלול ושלם תואר, כטיפת דבש, צלול כרוח הים הבשוּמה הזו, כירוק הזה, כזהוב הזה, צלול כצהרי יום.

ומוקף מה? מוקף עליצות דבורים שוקדות בזמזום חם. ומוקף מה? מוקף ריחות מרוָה ומרירות מתוקה של שומר, נשימה שאינה מועילה לכלום אלא לעורר. ומוקף מה? מוקף נחלות מרחבים חמים, צהבוּת שדות, אבקות שבילים וחומות חרישית. ומוקף מה? מוקף ציוצי צפרים נעלמות (עפרונים? חומיות? נחליאלים בנתרם עלה ושקע?). ומוקף מה? מוקף עמקות שמים וגבהות ארץ ומשב־רוח לטבול בו, וטובל, רוחץ, מפורק, לא להצדיק ולא להצטדק, וערוך מוכן לזוז, כל אשר בי מפולש למישוש ההלאה שמנוכח, עוד, הלוך והלוך, הלוך ונסוע, כל הזמן פה פה ואף רגע לא פה, שר לנפשו, מכל העולה, כפתיל של לחות העולה בפתיל הבוער, אמן.
אף רגע איננו וכל הזמן הוא. עד שהוא זה כבר הוא לא זה. אין קץ למה שהוא יכול שיהיה, ואין שיעור לעושר ההשתנוּת של מה שהוא הוא. כפלג רץ, כנהר, כרוח, כלא־יודע־מה. כשקט. הה, בוודאי, כשקט. כשקט וכרחבות. רחבות עמומת דבש. ענבר אור. ופירורים שחשים אותם ביחפות כפות הרגלים, ובמעופי צפורית חולפת. כל־כך חשוב, ולא חשוב כלום. שקט מלא. לפני־ולפנים ועד הבטן. ושמים מתנחשלים לאטם. נגולים ומתנחשלים. ריצוּדי סגול נעלם בהם. התקמטות רחושה בגללה כעל פני מרחבי־מים. ריחושי זמזום נלאה ולא יילאה (חסר לי פתאום מישהו לגעת בו ולהראותו. אני נוגע בך. מצביע שתדע, רואה? שם, והלאה). ואין אתך כי אם הנוכחות הכפולה; של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך אדם. סבלנות מאירה לכל מה שזה. תשומת־לב מפורטת ושקולה לכל זיז נמלה (לאן הגברת? מה בפיך? והחפזון למה?) או למצנחים השקופים, השמשיים, התחריים, של הגדילן שהבשיל, הנה זה, נישא בנחת כּבדוּדית, עם כל אין־משקלו השקוף, בשליחות דרך שמי יודע אנה היא, או אחריתה, לבוּש תחרה ואור, או היכן תיתם לו הרוח, ומי הוא שיצמח כבוא הגשם? קצת ריח מתוק קצת ריח מריר, קצת זוּמזם קצת לא. שקט כרסתני, מעובר, קושב פוריות מאוד.
מה אתה יודע. לא הכל אני יכול לספר לך. מאליך תמצא פעם מה עוד אפשר על גבי האדמה הזאת, כל מיני מה שאפשר, כאן, בפתוח, בצל או בשמש, בין שורות התירס העולה, או על־פני החפשי הספוג שמש ושמים, ובנלהב, כששתיקת הכל נעשית שירה, כשחום היום נעשה וילאות מעופפים, כשהשמש פרח חמנית מחייך אף אם לוהט, עולה־עולה בשגעון פריחה, ומה יעשה בשר ודם, פעם תדע גם אתה, ומקווה שלא תחסיר, ובשנַים תבוא לכאן, שנים שיכורי יחד, מעשה בהם ובאדמה עשירת הפיתוי, זו שבוער בה, שלא די צמחים הצמיחה מתוכה, שלא די חיים שוקקו מקרבה, שמיציה עולים פרחיה כגחלים וזהבה המוּם חוֹם, כואב ערגה, ובוֹער בה עוד ועוד, בשם כל האלים, שֹריפה לוחכת שֹורקת מתוכה, לוחשת להצית ולהעלות בלהבה כל הבא בה, ובחיבוק ובעשבים המתמעכים, שלא כדרכם, בהם ועליהם, ובהינגעות מיציהם שנפגעו, ובניזלי זהב לבן, ובפרחים לבנים שלבם זהב, שקלטו ביניהם ולא נודע, והציקדים הללו שאומדים אז הללויה, בדממה הגדולה הסוּמית, בעוד נמלה אחת, נפתלת בריר הזהב השפוך, תתעדן בקריאה שלא תשמע, במשקל הנוצה של הכבד מכל.
המתן? גם אתה שמעת? אי מזה… לא כאילו?… איני יודע מה. אמרת משהו? נתפזרה עלי קצת דעתי, סלח נא. אבל, פתאום, לא היה כאילו?… יפה כעת לאדם לחדול, להתקפלל כשבלול, ברכיו בסנטרו, ידיו מקיפות, בוֹנֵן לפניו, שועָה אל לא כלום, כממתין מאוד, אחד ממתין שבעולם, אולי כאל לידה. נרגש בי יותר משאוכל לומר. קצב מהלך השדות הומה בי כתפילה. כאן, בתוך כל זה, כאן אני חש בה, שומע אותה, אומר אותה, עונה אמן. יותר מבכל מקום אחר שבעולם. כביכול שותף לאיזו הרגשת אמת, הפונה נקיה למעלה. אל נא תחשוב לי לעוון אמירה נרגשת כזו. אין זה ענין לספר בו, כי־אם להיות בו. שדות ושבילים, רוח מאובקת, ומראה פתיחות מרחבים אינם "יחס לטבע", "יש לו יחס לטבע", או "מראה נוף" שחולקים לו "יפה”, או "נפלא", או "פאנטאסטי", או משהו מן הציונים, אין זה שעשוּע לקישוט. אין לך רציני מזה. הרה משמעות עמוסה. זה הרציני מכל דבר בעולם, שבו, וממנו ואליו, שהכל בו עשיר למעלה מכל שניתן לשער מראש, עשיר מכל עשיר שלעולם אינך יודע לאן תוכל להגיע מכל התחלה שתתחיל, כהפלגה בים לא ידוע, בלי מצפן ובלי הגה. מתחילה נתפשים במשהו, בעשב, בצפור, בצבע, בקו, ואחר נושרים הפרטים, כנסורת־אור, והכל נעשה כיכר שלמה אחת, ואחר־כך גם זה מזדכך, מתערטל את כל המוחשי שבמשוש, והופך להיות נרחבות פתוחה, חירות ננשמת בלי שום קשר של דוקא לשום שדה, או שעה, או למעמד צהרים יפים שהם. נושא מבט סביב, נושם נשימה עמוקה, ואין הרבה יותר מזה. שורקת בי בדידות כאל תוך קונכיה ריקה, כעל חוטי טלפון, בדידות בלתי־קשורה בשום סיבה, עצבות מתייללת. איני רוצה לצערך. בתחילה עוד חש נורא בנביבות הזו, חש איך ימים היו עוברים, עוברים ימי עוברים ימים, כמין ספינה נהדפת, ואחר גם זה נשכח מתערבב, ונתוק מן הכל מתחיל כעת חש איך אחוז מצד שני, אחוז אל, סחוף ומסוחף אל, כמי שנקרא לבוא, כמי שקול אחז בו לקרוא לו, מעבר רחוק מאוד, בוא אל תרפה. בוא. אל מה, אל אן, אל מי? וכבר אין לי מקום, לא כאן ולא בשום מקום, תם לי המקום, ולא כלום, אלי שלי, נפשי משתוחחת. רוצה למות את החיים האלה ולהיפלט אל לא אלה, בלתי יכול עוד. אין לי עוד מקום, אין בי עוד יכולת, אין בי עוד כלום לאלה. אבוד מקום אני. ולאן זה רץ, ולאן אני, ומהו שקורא לי, או מי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s