משעולים בשדות – י'

מיד קפץ אבנר ובלא לתת שהות למחשבה מהר ורץ נכחו, לעומת ההר, גחון, רובהו לפניו, לבו בגרונו ורגליו דוהרות ונמלטות. רץ בשדה־הבוּר. דלג בתלמים המרובצים טל הלילה. עוד זינוק – והריהו בתוך התבואה. עצר מתנשם. התכנס. עתה כבר יצא מתחום הסכנה. השקיף סביבו. דומיה. כוכבים קורצים. ושוב התרומם ודהר לפניו, מתקרב להר. ולא פסקה שטיפת מרוצתו עד שטפס ועלה על שלוחה אחת ואורות־הכפר נתגלו לו קרובים לרגליו, וקריאות תרנגולים הקיפו את החצרות ושקטו.

נפל על פניו. הטיל רובהו לפניו. טמן ראשו באדמה הצוננת. ומרעיד כולו חש היה בגניחות עמומות המפרפרות בגבו, רוחשות, מתלבטות ומתנכלות לפרוץ מפיו ומעיניו. קמץ אגרופיו ותחבם בקרקע, תחוֹב שקט, תחוֹב וחבֵּק, תחוב והַלחת באנחות חנוקות. שקטה תבל. נשיבה קלה סלסלה שערו. עננים בהירים וצמריים שטו וירדו מן ההר. ובמרומים הכחולים־אפלים יקדו הכוכבים, כאילו נוּקבה קטיפת־השחור ברבבות נקבים. וטפין טפין נגלה זוהר שלהבת השמים.

כשפקח אבנר עיניו, עוד להטו הכוכבים באלפיהם, חוגגים במרומיהם וזוהרים שלוים. רשפי ה,,עגלה" צללו כבר מתחת לכוכב הציר, וה,,יצול" הקביל לאופק. הלחות התעבתה לאגלים כבדים. וכצרורות צור – הרגבים הצוננים. הוא הֵקיץ כמתפכח מיינו: טעם פגול בפה, חרטה אוכלת בכליות, ומבוכה שלאחר הלולא מזמזמת בראש. דבר אחד היה עולה על הדעת ונמוג באותו הגיג עצמו. משהו שאינו כשורה, שאינו טוב לכאורה, היה מטריד לקמט את המצח ולהתרגש לעומת כל הרהור הצף לתומו: ,,לא הוא, לא זה העיקר". הציקה טרדה זו, רגע שוככת ומשנהו מתעוררת שוב. כלום מה רע פעל? בשל מה הוא נקוט? נזכר בכל מה שאירע. אולם נדמה, שדוקא כאן צריך הוא לשמוח ולהשתעשע בכל רגע ורגע שנפל לו לשלל, שזכה בו מחדש! הן לכאורה דברים רבים ושונים נגלו לו בעצמו ומסביבו – ובכל־זאת לא ניחא. מדוע? ותולעת רעה זו הוסיפה לכרסם. האם לחנם חש הוא עתה עצמו כתינוק שסרח ולקה? ועוד צוללת יפה באזנים אותה סטירה רבה לאמור: ”לא, רחימאי; לא עוד מק־שפתים והבל־שוק – כאן מעשים יש, דברים שבממש!” ומשמעות הדברים היא, שכל מה ששמר עליו עד כה בחרדה ובדחילו – רק מפל ריק היה, וכרכורי סחור־סחור סביב לנקודה. לאמור, שמעולם לא היה בו אומץ ולא יושר, ושתמיד הטמין ראשו באבק מליצות מתחסדות והימנונים לקוטלי־הקנים ורפי־הידים, ומגלגל עיני רחל נאלמה לפני גוזזיה! וטוב, טוב שבא לבסוף לילה אחד, פשוט וממשיי והכריחו להלחם בכל קורט שבדמו על כל קורטוב של נשימה, להכות בידים וברגלים על קיום שמץ־החיים הלז ולהפקיר לתוהו את אותם הנכאים המסורסים! אם־כי, משהו שאינו כראוי, ועוד אינו יודע מה, היה כאן, דבר שאיננו כהוגן, שאינו טוב… לזלמן, למשל, לאותו זלמן, לא היה מזדמן מקרה כזה בשום־פנים… היה כאן משהו אופייני לו לעצמו מאז… אכן: כלום מרצונך שלך נטפלת לקרָב זה? כלום מתוך ידיעה מראש, מתוך נימוקך שלך התפרצת להלחם? או סתם במקרה, נתקלת במערכה, בעברך לתומך מן הצד?… הנה זה הדבר. כמו תמיד כך גם הפעם אתה מחוץ למעגל… מדוע שונה אני מיתר האדם, מדוע הכל בי אחר וזר לכל?… כשעוצמים לרגע את העינים ומרפים את האברים, מורגש שמכל סיוט־מציאות זה לא נותרה אלא עייפות ובחילה בלבד. ואסור לתת להן להתגבר.

הוא התרומם. חכך ידיו לחממן. פהק בדרך־אגב. הוצפו העינים לחלוחית מרעננת ונוגבו בגב־היד. נִעֵר כתפיו להטריד לֵאוּת מנמנמת. נפנה לפסוע, פורט בהסח־דעת באמה ובאצבע על קת הרובה. למטה היה הכל חושך וגלמי, בתים ואילנות רבצו שחור על גבי שחור. געיה שבטרוניה ובשאלה שתשובה אין לה, הטיחה בנהמות תכופות ומתגברות. ומיד חזרה הדממה להשחיל צרצורים וכוכבים לחשכת הלילה המצוחצחה הזו, בפזמה לה עגומות ורחוקות. דומה, שכן אפשר להמשיך וללכת עד בוקר ועד ערב ועד גבולות עולם, עד נצח נצחים. מאליהן נעות הרגלים, מאליהן מתופפות האצבעות, וממילא נובק הראש בחשבונות של הבאי ולא־כלום, הקודחים בשקט, בהעוית ,,וכי מה יש לעשות?" אולם מיד תקפוהו הצינה והלאות והשפיל וירד עד חומות הבזלת. היה שם בול־עץ ונצטנף עליו, שלשל שרװליו החפותים אגב דגדוג בפצע. וחבק ברכיו כדי להתחמם.

טוב. הנה כעת הוא כאן. אולם, אילו היה מוטל עכשיו שם בלא רוח חיים – כלום היה חסר מי מאום? וכי איזה חלל היה נשאר בלכתו? איזה עקבות היו שורדים למציאותו אי־פעם על אדמות? האם היו שדות מתיבשים בהעדרו ותפוחים נושרים מאין קוטף? כלום היתה פרה משוועת ואין חולב או סוס מכרסם אבוסו הריק? מה דבר השאיר אחריו שבהעדרו גם זה יעצר ממילא, יעמוד ולא ימשיך עוד? מי יאמר: הלך אבנר, מה נעשה בלעדיו? לא־מאום! לא איש, לא צמח, לא דבר. יחזרו המים הזורמים ויאטמו מקום צלילתו ואפילו עיגולים מתפשטים לא יוָתרו. נבלע ולא נודע כי בא אל קרבם. אין הוא שייך לכל מציאות שבעולם. מיותר הוא. זר לכל. אינו נדרש לכלום. יכול הוא ללכת אל כל אשר יפנה, לבוא אל כל אשר יגיע – דבר לא ישתנה, הכל כדרכו ינהג, בתוך האפיק הרחב, הנוהר לו מאז. גרגר אבק פורח, יתָלה כאן או יצנח שם – הכל אחד הוא. מקרה אחד לכל. אדם בלי כובד. חי באין קרקע.

והלא תמיד, כשגברה הרעה והעיקה בכל תפלותה סרת־הטעם, תמיד היה משהו שמעבר לכל זה, מאחורי הדברים, משהו לא־ברור, בן בלי־שם, מנצנץ ומנחם באורו, מעודד במציאותו, שהבטיח בתוקף כי הצעד הבא, דוקא הבא, יהא נוח יותר וקל, והיה כדאי להתפייס בגללו, לחזור לקוות ולערוג – מהו דבר זה? היכן הוא בפועַל? איזו דרך תוביל אליו, איזה מעשה יעשה כדי לצאת לקראתו – והלא נכון הוא עתה לכל! מטען חיים חדשים לו, רצון מושיט יד לתפוש ולאחוז, נפש שהיתה לה עֶדנה ותלבלב – ומה עושים בכל אלה? הבלים! לא נחומים דרושים לו כעת, לא יד רכה, אף לא לב מבין – קרקע, קרקע לאסמיו המלאים, חלקת־אדמה לחדשה ולזרעה! היכן היא זו? במה יוצאים אליה? הכל בו עוד תוסס, כה גלמי ולוהט, עשוי להתמוגג ולהתעצב לכל דמות – והיכן הוא הצו הגוזר, הפוקד ושולח אל הדרך האחת, שבאפקיה מאירים האהבה הגדולה והחופש ללא גבול?

גברה הצינה. עוף־לילה צחק אי־שם. מנוכח פרשה קזוארינה מִשזר צליליתה נגד הרקיע הסגול־כחלחל אשר רָגַע כשדה עם שקיעה. ברעפים הטחובים של הגג הלז רפרף בהַק חוֵר. עוד מעט ויעור השחר. הנה יעבור הלילה הזה. ראשון, לכאורה, לימים רבים, לחסד אור־שמש ומתנת נשימת־אויר. אולם הוא עצמו, כלום נכון הוא ליום הזה? הן טרם נגמר החשבון, עוד לא נמתח הקו האחרון, עוד רחוק הסכום מהתָפס. חסרה עוד הדרך האחת, המותוית בבטחה מכאן והלאה, עוד איננה המלה המשחררת מכאן ופנימה. פתחי־הלב עודם נעולים. אין לנתק עוד את החבל ולהפליג, גם העוגן עוד איננו וההגה לא חוּזק… או שמא יקח מחר ילקוטו ויחזור אל המקום שממנו בא, כדי לנצח שם, דוקא שם, בכוחות שרכש כאן, לעשות שם מה שהיה נבצר אז, להתגבר שם ולאחוז דרכו שלוֹ! אולם לא. לא, בחור שלי. מכאן לא תלך. לא תזוז. לא תרָמה איש. לא תוכל לחמוק כעת. בלילה הזה לא נעשה מאומה. ולא היה דבר. רק נגלו הדברים, ויש עוד להפכם לממש. מקומך – כאן הוא. ולא תזוז מכאן. לא תזוז. לא, בחור שלי. לא תוכל לזוז!

געגועים? כן. כנגד אלה אין כל חוק. כחרג־אור, הפורץ אל חשכת תא כלא, יפוזו ויבואו. אין שבכה להם ולא בריח. ובבואם יתעתעו, ידיחו ויסיתו, אולם בהושיטך ידיך כנגדם – ישרבבו לשון ויחמקו בצהלה, ואתה מקיץ ונפשך בן ריקה והומה. ומשום־מה נראה ברור יום אחד, שהעולם הפך בו כלפי חוץ את צדו השמאלי, נגלה בלבניו המסואבים, וברנש אחד אץ־חופז לעבודתו ולבבו ריקן ומאובק, והכל מסביבו אינו שָוֶה שזיפת עין, ופתאום הוא עוצר, ודרך זכוכית של אוטו חולף – שֵער שופע וצחוק מוּכּר נצתים, ומדליקים את הכל, ועומד העולם, ומתלקח ומזהיב ומטהר, ומנוחה יורדת ובאה, ואף־כי המראה חלף מכבר – שרך לאטו בין הבריות החופזות, והיו החנויות פתוחות מעברים והעצים הוריקו גבוהים אל משעול השמים אשר בין רום קומות הבנינים. ומרזב אחד, כך זכור לו, היה מטפטף זהרורית אחרי זהרורית אל בין האבנים… ואותו כסיל היה מרחֵש בשפתיו תודה על עצם מציאותה, על אורה, על כמיהתו לאור מעט זה, על שבגללה יש מעט שלוה, ואם־כי היא, בידיה שלה, לא נתנה מאומה – רב לו מידיה שלה מכל אשר נמצא – מבהיק הגג הטחוב, ורוח מזידה והודפת מחטים בודדים בקזוארינה, שותק הכל. כאן הוא. מאחורי חומות הכפר. אינו יודע אנה יטיל עצמו, מה יעשה בו.

היתה הקזוארינה לוחשת במחטיה לחש מרחקים, רננת עולמות שותקים, שאחת בלילה נפתח פיהם לזעוק עם כוכבים גלמודיות ובדידות. להיות נכרי בין אחים, להיות זר לכל עולמך, להשפיל כל מה שיש בך, כל שארית גאוָתך, ולהושיט יד מתחננת ולא להענות גם בחיוך־נדבה – לך־לך בן־אדם, חייך, הויתך, חלומותיך, הכל הבל. היינו הך. רע להיות בודד כדג באגרטלו, קשה להיות מעונה עד לבלי שאת את עצמך ככל שתהא ובכל שתהא, להיות נלחם לעולם על חיוך ,,לא־כלום" בשפתים, ולשאת תוהו לא־כלום בקרבך, לגלגל בלשון ,,איני צריך לרחמים" ולפרנס את הלב השואג בבדידותו בפירורי־פיוס. בודד אדם כל־כך, אין אח ואין אוהב, איש אינו צריך לו, אין לאן ללכת ואין לאן לשוב. יכול אתה לזעוק ממכאוביך – ו"לא־איכפת" ישתוק מסביב. מי מחכה לו עתה, מי ממתין לשובו ופותח זרועותיו לקבלו בשמחה, לא מרחמי נדבה או טוב־לב צבורי, אלא מאהבה, אהבה יחידה וגדולה! מי ישמח עמו על התלאה שעברה וינשום יחד עמו לרוחה? ככלב, ככלב נדח השתוחח, בן־אדם, הכל זר, רחוק ולא שייך. אל תשאל ליד מלטפת, ללב נד קמעא. כרע, נפול מאחורי החומות, בלַע דמעותיך ורוקך המר בדומיה, הֵחַנק בנשימותיך – אין מלה שתאמר לך, אין מבט שיחונך, הִנָמק, מיותר אתה. אהבתך? – מי צריך לאהבתך? יסוריך? – מה ערך ליסוריך? יש אור בעולם, יש אהבה, יש חיק חם, גם רחמים יש – אתה אין לך חלק באלה. לך כיסופים נחנקים, געגועים דוממים ורותחים, בכי שאין לו מחיר – עלע איפוא דמך, הכל אחד הוא. מה אַת עושה עכשיו, ילדה רחוקה, יקרה? התרגישי בכל מה שמתרחש כאן, הנשבַּת חלומך השאנן מקול שוְעַת אימה מבעתת, ממראה זה שבול־העץ הקר רואה ושותק ואינו מבחין בין טל לדמעות? מדוע אי־אפשר לחזור אליך, לבוא אצלך, כדי שתשאלי: "מניין הדם, אבנר, מה אירע?" וכדי שאענה בגודל לבב: ,,שריטה קלה, ילדה, שריטה בלבד", וכדי שאספר לך בנעימת ביטול את הכל ונפרוץ שנינו בצחוק רם וטוב… ברם, שוטה אתה, בן־יקיר! מה הבכי הזה לך, מה הפטפוט הרכרך הלזה – קנה רקבוביתך, ושטה לך מכאן! מה היה לך, לב־נמס, הבט סביב – ריק האולם, אין מי שימחא כף. וזכותך היא, שֶכן משיכת כתף היתה שכרך: ,,רגשני כמו זקנה, סנטימנטלי עד בחילה, גדלנו מכדי כך. הבה נלכה!"

הפסקה.

ס. יזהר, גיליונות, אב-אלול תרצ"ח (אוגוסט 1938)

הקטע הבא

הקטע הקודם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s